הדיו טרם יבש על הטיוטה של 'אמנת המגיפות' – וה-WHO כבר גינה את ישראל: תזכורת מיידית לסכנה הטמונה בה

ביום שני, 19 במאי 2025 – כבר ביום הפתיחה של הכינוס השנתי ה־78 של ארגון הבריאות העולמי (WHO) בג'נבה – הובאה להצבעה מפתיעה הטיוטה של "אמנת המגפות", בניגוד לציפייה שהדיון בה יתנהל לאורך ימי האסיפה. ההצבעה התקיימה בעקבות דרישתו החריגה של ראש ממשלת סלובקיה לקיים הליך פורמלי, בניסיון לבלום או לעכב את האישור – לאחר שעלו חששות כי בכוונת הארגון להעביר את האמנה בשקט, ללא הצבעה מסודרת במליאה. אלא שבפועל, הדרישה יצרה את מהלך האישור: הצבעה שלא הייתה מתוכננת מראש, הפכה לכלי לאישור מהיר – והסתיימה ברוב של 124 מדינות בעד, 11 נמנעו – ובהן ישראל, סלובקיה, פולין, איטליה, רוסיה ואיראן – וללא אף מתנגדת.

אתמול (ה־20 במאי) הוכרזה טיוטת האמנה כ"סופית", ועתידה להיכנס לתוקף לאחר משא ומתן נוסף על נספח טכני בנושא שיתוף פתוגנים.
התהליך כולו – מהבאת ההצעה להצבעה כבר ביום הפתיחה, דרך קיצור ההליך, ועד אישורה המהיר – נתפס בעיני רבים כמחטף ביורוקרטי שנועד להבטיח אישור פוליטי מהיר להסכם שטרם התקיים עליו דיון ציבורי אמיתי.

על פי נוסח ההצעה, האמנה תעניק ל-WHO סמכויות נרחבות לקביעת מדיניות חירום בעת מגפות, תאפשר לו לדרוש דיווחים, שיתוף מידע ביולוגי, חלוקת משאבים רפואיים, ואף השפעה על חקיקה לאומית. הביקורת החריפה – שעלתה בשבועות האחרונים ממדענים, משפטנים וממשלות רבות – מצביעה על ניסוחים מעורפלים, ניגודי עניינים מובנים, והיעדר פיקוח דמוקרטי.

במאמר נרחב שהתפרסם בתחילת החודש באתר Brownstone כותבים האפידמיולוג ד"ר דיוויד בל, לשעבר ראש תחום טכנולוגיות לבריאות הציבור בארגון הבריאות העולמי ובעל מומחיות ארוכת שנים בניהול מגפות ובבריאות גלובלית, וד"ר ת'י תוי ואן דין, משפטנית בינ"ל שעבדה עבור האו"ם וקרנות טכנולוגיה עולמיות, שהאמנה אינה רק חסרת ערך מעשי בריאותי – אלא אף מזיקה ומסוכנת. לדבריהם, היא מהווה תשתית חדשה למערכת ריכוזית חובקת-כול, שמועברת לגוף גלובלי ללא מנגנוני פיקוח מספקים.

"טיוטת ההסכם כוללת ניסוחים ריקים מתוכן ועמומים, המאפשרים ל-WHO להרחיב את סמכויותיו, תוך מחיקת ההבחנה בין מדיניות מומלצת לבין כפייה דה-פקטו", כתבו ד"ר בל וד"ר ואן דין.

הארגון מקדם את ההסכם תוך שהוא עצמו פועל ללא מנגנון בקרה דמוקרטי, אינו כפוף לביקורת ציבורית, ואינו נבחר על־ידי אזרחי המדינות החברות – מה שהופך את מסירת הסמכויות לידיו לבעייתית במיוחד. 

ההשפעה החמורה ביותר מורגשת דווקא במדינות המצויות במוקדי סכסוך גיאו-פוליטיים – ובראשן ישראל. עבור ישראל, ההשלכות עלולות להיות קשות במיוחד: הכפפת קבלת החלטות לרשות בין־לאומית שבה אין לה השפעה של ממש, פגיעה בעצמאות ביטחונית ומדעית, והגברת הלחץ הדיפלומטי מצד גוף בעל היסטוריה מתועדת של הטיה אנטי־ישראלית. בזמן שארצות הברית וארגנטינה כבר הודיעו על פרישה מההסכמות, ומדינות נוספות כמו בריטניה והולנד הביעו הסתייגות פומבית – ישראל שותקת.

כעת, לאחר שהטיוטה אושרה כ"סופית", ניתנה לכל המדינות החברות תקופה של כשנה להחליט אם לאשר את ההסכם באופן פורמלי. בישראל המשמעות היא שהממשלה והכנסת יידרשו לעמדה רשמית – אך ככל שישראל לא תביע הסתייגות ברורה ותדחה את ההסכם, היא תיחשב בפועל כמצטרפת, גם מבלי שנערך דיון ציבורי אמיתי או הצבעה פרלמנטרית שקופה.

הסכנה החמורה לישראל זכתה להמחשה חריפה במיוחד כבר למחרת אישור טיוטת האמנה – ובאותו כינוס עצמו – כאשר ארגון הבריאות העולמי העביר החלטה רשמית המאשימה את ישראל בפגיעה מכוונת בצוותים ובמתקנים רפואיים ברצועת עזה, וקרא להסרת המצור ולתגובה בינלאומית מיידית. ההחלטה התקבלה ברוב עצום של 104 מדינות מול 4 בלבד שהתנגדו – ובהן ישראל – ונוסחה על ידי הקבוצה הערבית, תוך הטחת האשמות חמורות: מניעת פינוי פצועים, הרעבת חולים, חסימת ציוד מציל חיים, ואף פגיעה במכוון באמבולנסים ובבתי חולים. "הפגיעה בצוותים רפואיים והשימוש בשקרים כדי להסוות את ההרס – אינם מחדלים. מדובר במדיניות עקבית שנועדה לשבור את החברה הפלסטינית.", הכריז השגריר הפלשתיני בז'נבה. 

הניסוח החריף – לצד השתתפות של שר הבריאות הפלסטיני באולם, והיעדר כל התייחסות לפשעים שביצע חמאס במתקנים רפואיים – ממחישים כיצד הארגון פועל לא כגוף ניטרלי, אלא כגוף מגויס פוליטית. הארגון לא רק מתריע – אלא שואף לפעול בשטח, להנחות מדינות, ולהיות שחקן פעיל במצבי חירום.

העובדה שגוף כזה צפוי לקבל סמכויות אופרטיביות בישראל – כולל השפעה על סגירת גבולות, הקצאת תרופות וחלוקת ציוד רפואי – אינה רק תיאורטית או עתידית. היא מוחשית, עכשווית, וחסרת תקדים.

הקשר רחב יותר: כיצד התגבשה האמנה – ואיך מכרו אותה לעולם

טיוטת אמנת המגפות (PA) החלה להתגבש כבר לפני שלוש שנים, ביוזמת ארגון הבריאות העולמי ונציגי 194 מדינות. היא נועדה להוות מסגרת חדשה ל"תגובה, מניעה והיערכות למגפות" – במקביל למערך תיקונים מרחיק לכת בתקנות הבריאות הבינלאומיות (IHR) של 2005.

אלא שהליך גיבושה היה רחוק מלהיות תקין: ב־2024, שונו התקנות הקיימות באסיפה ה־77 של הארגון, בתוך פחות מ־48 שעות מסיום המשא ומתן – מה שמהווה לדעת המחברים הפרה בוטה של הנהלים הפנימיים של ארגון הבריאות העולמי עצמו. לאחר כישלון להגיע להסכמות באותה שנה, התקבלה החלטה (WHA77/20) להאיץ את המשא ומתן – ולסיימו "בהקדם האפשרי".

במילים אחרות, במקום תהליך שקול, פתוח ורגיש, מדובר בהליך מהיר, ריכוזי, וממושמע – כשהאינטרס של ארגון הבריאות העולמי להרחיב את סמכויותיו גובר על השיח הדמוקרטי. מנכ"ל הארגון טדרוס אף טען לאחרונה כי "המגפה הבאה עלולה להתחיל מחר", כחלק מניסיונות לייצר תחושת בהילות.

בל וואן דין מדגישים כי האמנה והתקנות הנלוות מכוונות בעיקר לאיומים שמקורם בהתפרצות טבעית של פתוגנים המועברים מבעלי חיים נשאים לבני אדם ("Spillovers") – אך אירועי הקורונה עצמם כמעט שאינם רלוונטיים למסמך. למעשה, הם מציינים כי הסבירות הגבוהה שהקורונה נבעה מדליפה ממעבדה אינה מקבלת ביטוי כלל באמנה, מה שמעיד על ניתוק מוחלט מהאירוע המרכזי שבגללו נוצרה בכלל היוזמה.

לדבריהם, גם התנהלות הארגון במהלך תקופת הקורונה עצמה מדגימה מדוע אסור להרחיב את סמכויות הארגון – אשר דחה במשך זמן רב את האפשרות של דליפה ממעבדה, התעלם מעדויות מוקדמות להדבקה בין בני אדם, והפיץ נתונים מוגזמים על שיעורי התמותה. בנוסף, הוא שמר על שתיקה בזמן שסגרו בתי ספר ברחבי העולם, למרות הראיות הברורות לכך שילדים כמעט שאינם מצויים בסיכון.

"המסר היה ברור: במקום להודות בכשלים, ארגון הבריאות העולמי פונה להרחבת סמכויות. במקום לבחון לעומק את תגובתו למגפה, הוא מבקש לקבל את המושכות – פעם נוספת."

לבסוף, המחברים מתארים כיצד ארגון הבריאות העולמי יחד עם התעשייה שסביבו – ניהלו קמפיין שמבוסס על הגזמות שיטתיות: תחזיות תמותה מופרזות (לעיתים בהתבסס על נתונים מימי הביניים), ציטוטים מסולפים של מחקרים, והבטחות שווא להחזר השקעה גבוה ממערכות המניעה.

"ההסכם עצמו קורא ליושרה ולשימוש בראיות – אבל הדרישה הזו מופנית אל המדינות, לא אל הארגון עצמו."

שפה רופפת, הסכמה מואצת – ומסמך שמתחמק ממחויבות ברורה

טיוטת אמנת המגפות, שגובשה תחת לחץ פוליטי ובזמן קצר, כוללת 37 סעיפים – אך רבים מהם מנוסחים בלשון כללית, מסויגת ולעיתים כמעט ריקה מתוכן. כפי שכותבים ד"ר דייוויד בל וד"ר ת'י תוי ואן דין, האמנה מלאה ביטויים עמומים כמו “shall endeavor”, “may”, “as appropriate”, ו־“when mutually agreed” – ניסוחים שנשמעים תמימים, אך בפועל מאפשרים לארגון לפרש את הסעיפים כרצונו, ולהפעיל לחץ על מדינות לציית, מבלי שההתחייבות תהיה פורמלית.

המחברים מציינים כי סעיפים מהותיים – כמו סעיפים 4, 5, 6, 7, 9, 14, 18 ו־19 – אינם מחייבים בפועל אלא חוזרים על אמירות כלליות וריקות, שלדבריהם מדינות כבר עוסקות בהן בשגרה במסגרת ניהול מערכות הבריאות שלהן. חלקים קריטיים בנוגע ליישום, אכיפה או חובות קונקרטיות – נדחו לוועידת הצדדים העתידית (COP) או לנספחים שטרם נכתבו. כלומר, מדינות מצטרפות להסכם שמרבית תוכנו והשלכותיו עדיין פתוחים לפרשנות עתידית.

המהירות שבה הוסכם הנוסח – מיד לאחר שארה"ב, התורמת המרכזית ל-WHO, פרשה מהמשא ומתן – מעלה שאלה האם מטרת האמנה היא באמת לקדם בריאות, או שמא להציל את יוקרת ההנהגה של WHO ולבסס אמירה פוליטית נגד המדיניות האמריקאית. בל ואן דין טוענים כי זו לא רק שאלה של ניסוח – אלא של כוונה: האמנה מציגה מראית עין של הסכמה רחבה, אך בפועל אינה מעגנת דבר ממשי, ודווקא משום כך עלולה לשמש כלי לחץ מסוכן.

הם מציינים כי במקום לעגן עקרונות של מידתיות או שיקול דעת לאומי, האמנה ממשיכה לקדם את גישת “whole-of-government and whole-of-society” – כלומר, גיוס כולל של כלל מוסדות המדינה והחברה בזמן מגפה – גישה שהתגלתה בקורונה כמזיקה כלכלית, חברתית ובריאותית. גם כאן, הניסוחים מתרחקים מעיקרון בסיסי במדיניות ציבורית: כל הקצאת משאבים חייבת להישקל מול צרכים מתחרים. אלא שבטיוטת ההסכם, השיקול הזה פשוט נעדר.

בל ואן דין מזהירים במיוחד מכך שבריאות, שמוגדרת בחוקת WHO כ"מצב של רווחה גופנית, נפשית וחברתית שלמה – ולא רק היעדר מחלה", מצטמצמת בתפיסת האמנה ל"עולם ללא מגפות" – הגדרה צרה, שפותחת פתח ליצירת מערכת חדשה: תעשיית מגפות, המבוססת על משאבים, מוסדות ותקנים גלובליים – אך עם צורך מינימלי בראיות.

“האמנה אולי אינה דורשת הרבה באופן מיידי, אך עצם אישורה מהווה דחיפה אדירה לריכוז עושר וכוח – תוך הגברת אי־שוויון.”

ארגון הבריאות העולמי: גם השופט, גם הספק, גם הרגולטור – וגם נהנה מהרווחים

אחד ההיבטים המדאיגים ביותר בטיוטת האמנה הוא התפקיד הכפול – ולעיתים המרובע – של ארגון הבריאות העולמי. בניגוד לגוף מקצועי נטול אינטרסים, ה-WHO פועל כאן גם כמי שמכריז על מצב חירום, גם כמי שמפעיל את מערך התגובה, גם כמי שמחלק מוצרים רפואיים – וגם כמי שחותם על חוזים ונהנה ממשאבים ומעמדות שמגפה עשויה להניב.

לטענת בל וואן דין, ארגון הבריאות העולמי ושורת הארגונים ובעלי האינטרסים המסתופפים סביבו – ובהם קרנות פרטיות, גופים ממשלתיים ותאגידים רב-לאומיים רואים במגפות "אווזה שמטילה ביצי זהב". הם פועלים במשותף בתוך מערכת תמריצים מעוותת, שבה מגיפות אינן נתפסות כאירוע חירום שיש להכילו ולפתור אותו, אלא כמודל הכנסות ארוך טווח.

המשמעות היא שככל שמצב החירום מתמשך – כך ממשיכים לזרום תקציבים, חוזים, מענקים ומשרות. כך נוצר מבנה שמתגמל תעמולת הפחדה ופניקה, מעודד אבחנה של סיכון תמידי, ודוחף להקמת עוד מוסדות, עוד יוזמות, ועוד שכבות של בירוקרטיה – גם כאשר אין הצדקה אפידמיולוגית לכך.

במקום לטפל באופן ממוקד במגפות אמיתיות, נבנית סביבן תעשייה שלמה – הנשענת על עצם קיומן כמצב קבוע, ומנציחה תלות של מדינות חלשות בתשתית הבינלאומית.

אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא סעיף 12 לאמנה, שקובע שכל יצרן שישתתף במסגרת הגלובלית החדשה יחויב, במקרה של מגפה, להקצות לארגון הבריאות העולמי 10% מהתוצר שלו בזמן אמת, ועוד 10% במחיר מוזל. סעיף 13 ממשיך ומבסס את המנגנון באמצעות הקמת "רשת שרשרת אספקה גלובלית" שתנוהל על ידי ה-WHO. המשמעות: הארגון יוכל להחליט על הקצאת חיסונים, תרופות ואמצעים – והוא ינהל את ההסכמים עם היצרנים.

אלא שארגון הבריאות העולמי אינו גוף ניטרלי, אלא שחקן שמעורב בכל שלב במעגל – מהכרזת מציב החירום, דרך ניהול המשבר, ועד להפצת המשאבים. הוא ממומן ברובו לא על־ידי מדינות, אלא על־ידי תרומות ייעודיות – רבות מהן מותנות במטרות מסוימות שנקבעות מראש על־ידי תורמים בעלי אינטרס. כך, למשל, הקרן של ביל ומלינדה גייטס הפכה לאחת התורמות הגדולות, עם מימון שמיועד במפורש לקידום חיסונים והיערכות למגפות.

"כאשר אותו גוף מכריז על האיום, מנהל את התגובה, מקבל את המימון, חותם את החוזים – ונהנה מהתוצר – אין זה עוד מערך בריאות. זהו מודל עסקי, שמבוסס על פחד, משמעת מערכתית, וחסינות מפיקוח", מזהירים בל וואן דין.

במצב כזה, הגבול בין החלטות אפידמיולוגיות מבוססות נתונים – לבין הפעלה אסטרטגית של חירום לצרכים מוסדיים – מטושטש לחלוטין. וכשזה נעשה ברמה בינלאומית, מול מדינות קטנות או בודדות בזירה, התוצאה עלולה להיות כפייה במסווה של מדע.

ריבונות מדינתית – עיקרון מוצהר, יישום מחוק

נושא מרכזי נוסף שמעלים בל וואן דין במאמרם, שהינו רלוונטי במיוחד לישראל, הוא החשש מפני פגיעה ממשית בריבונות מדינות. בעוד שהאמנה מצהירה באופן גלוי כי "המדינות נושאות באחריות העיקרית לבריאות ורווחת עמיהן" (פסקה 1 להקדמה), הרי שבפועל – המבנה המוצע בה מציב את ארגון הבריאות העולמי כגוף מנחה, מתאם, ולעיתים אף מכתיב.

"ארגון הבריאות העולמי הוא הרשות המנחה והמתאמת לעבודה הבריאותית הבין-לאומית" (פסקה 3 להקדמה).

ניסוח זה, לצד ההצהרות על סמכויות הפרשנות וההנחיה של ועידת הצדדים (COP), מערער בפועל את עקרון הריבונות.

אף שהטיוטה הסופית של האמנה עברה ריכוך – והסירה ניסוחים מחייבים ישירים – היא מקדמת “כוח רך” שמופעל דרך לחצים פוליטיים, מוסדיים וכלכליים, במיוחד כלפי מדינות חלשות או תלויות. המלצות הארגון עלולות להפוך לדה-פקטו מחייבות, בייחוד כשמדובר בנושאים שנויים במחלוקת כמו חובת חיסונים, סגירת גבולות, או שיתוף מידע ביולוגי רגיש.

המאמר מדגיש כי סמכויות רבות ניתנות למנכ"ל ה-WHO, כולל היכולת להכריז על מצב חירום מגפתי רק על בסיס perception of risk (תפיסת סיכון), מבלי להציג נתונים אפידמיולוגיים מובהקים. זוהי סמכות העלולה להשפיע דרמטית על כל מדינה, מבלי שלאותן מדינות תהיה זכות וטו או מנגנון ערעור אפקטיבי.

“מדובר בכוח סמלי לכאורה – אך בפועל, זהו כוח שמכתיב מדיניות באמצעות שפה דיפלומטית, מבנים ביורוקרטיים, ויכולת הפצה של תקנים שמהווים תנאי לקבלת סיוע או לגיטימציה.”

גם הסעיפים הקונקרטיים באמנה – כמו סעיף 12 (PABS) על שיתוף פתוגנים או סעיף 13 (שרשרת אספקה) – ממקמים את ארגון הבריאות העולמי כצומת מרכזית לניהול משאבים חיוניים: מידע, מוצרים רפואיים, לוגיסטיקה והפצה. מדינות שיתקשו לעמוד בלחץ הבינלאומי – יאבדו בפועל שליטה על מדיניות הבריאות הפנימית שלהן.

עוד מדגישים המחברים את ההשלכות החברתיות והאתיות של גישת whole-of-government and whole-of-society (סעיף 15), המחליפה את העיקרון המסורתי של שמירה על רציפות חברתית כל עוד הדבר אפשרי. תחת מעטפת זו, הנורמליזציה של צעדים קיצוניים – סגרים ממושכים, אכיפת חיסונים, פיקוח דיגיטלי – מקבלת תוקף אחיד גם במדינות עם מבנים דמוקרטיים שונים ורגישויות תרבותיות שונות.

במדינות עניות או מתפתחות, הדבר אף חמור יותר: לא רק שהן נדרשות להיערך למגפות נדירות – אלא שהן נדרשות להקצות לכך משאבים על חשבון בעיות בוערות הרבה יותר, כמו תברואה, תזונה או טיפול במחלות נפוצות. הסכם המגפות, כך נטען, מקדם שוויון בגישה לסחורות (כגון חיסונים) – אך אינו מקדם שוויון אמיתי בבריאות.

“המיקוד במוצרים משרת את שרשרת הערך של תעשיית המגפות – אך מתעלם ממבנה הצרכים האמיתי של קהילות. במקום לשרת את הציבור, הוא משרת את מנגנון הספקה הגלובלי.”

לצד כל אלה, יש לזכור את ההקשר הגיאופוליטי: נסיגת ארה״ב – התורמת הגדולה ביותר לארגון הבריאות העולמי, יוצרת ואקום שמאויש על-ידי מדינות בעלות עמדות שונות, ולחץ גובר על מדינות מתנדנדות לאמץ את ההסכם כתמיכה פוליטית באופוזיציה לעמדה האמריקנית. התוצאה: ההחלטה אם להצטרף לאמנה נעשית לא על בסיס בריאות הציבור – אלא כהצהרה דיפלומטית.

"כך, במקום שמדינות יקבעו את מדיניות הבריאות שלהן על פי הנתונים, ההקשרים התרבותיים והיכולות המקומיות – הן מוצאות עצמן חלק ממערכת שבה גופים זרים, נתמכי הון פרטי, קובעים את סדר היום.”

הסכם גלובלי – ואיום ממוקד על הריבונות הישראלית

כדי להבין את הפוטנציאל ההרסני של אמנת המגפות על ישראל, יש להכניס את ההסכם להקשר הישראלי: מדינה קטנה עם מערכת בריאות מתקדמת, תעשיית ביוטכנולוגיה משגשגת, מעמד גיאו-פוליטי ייחודי ואיומים ביטחוניים מתמשכים. כל אלה הופכים את ישראל לפגיעה במיוחד מול מנגנון גלובלי שמרכז סמכויות תחת מסווה של דאגה לבריאות. 

1. סמכויות ריכוזיות – והלחץ ליישר קו

ההסכם מעניק למנכ"ל ארגון הבריאות העולמי סמכות להכריז על מצב חירום מגפתי על בסיס “תפיסת סיכון”, גם בהיעדר נתונים מדידים. המלצות כמו סגרים, חובות חיסונים או הגבלות תנועה אולי אינן מחייבות משפטית (סעיף 24.2), אך בפועל הופכות למחייבות דה-פקטו – במיוחד במדינות קטנות.

עבור ישראל, שנדרשת בכל רגע נתון לשמור על גמישות ביטחונית, המלצות מהסוג הזה עלולות להתנגש ישירות עם צרכים אסטרטגיים. לדוגמה, סגירת גבולות עלולה למנוע תגובה צבאית בזמן אמת; חובות חיסונים גורפות – ללא התאמה לקבוצות אוכלוסייה ייחודיות – עלולות להוביל למתיחות פנימית.

2. "Whole of Government" – ציות למשמעת גלובלית במקום גמישות מקומית

סעיף 17 מעודד גישת “ממשלה כולה, חברה כולה” – חזון שנשמע מקיף אך טומן בתוכו סכנה של אחידות כפויה. הוא דורש הקמת “מנגנון תיאום לאומי רב־מגזרי” שיופעל בשעת חירום – גם אם פירוש הדבר להסיט תקציבים מחינוך, ביטחון, בריאות שגרתית או טיפול באוכלוסיות מוחלשות.

בישראל, גישה זו אינה תואמת את המציאות. כל הסטת משאבים, ולו הקטנה ביותר, עלולה לגרום לפגיעה מערכתית. בזמן הקורונה, ראינו כיצד סגירת בתי ספר, בידוד ממושך ופגיעה כלכלית הובילו למשבר עומק – שהשלכותיו עדיין ניכרות. כעת, ההסכם עשוי להפוך תגובות מסוג זה לסטנדרט קבוע.

3. מערכת PABS – כשהמדע הופך לנחלת הכלל, אך לא של הציבור הישראלי

סעיף 12 מקים את מנגנון שיתוף הפתוגנים וחלוקת התועלות. במסגרת ה-PABS, המדינות החברות יתבקשו לשתף חומרים גנטיים עם הארגון, בעוד שהתמורה עלולה להגיע בעיקר למדינות ולתאגידים זרים. ישראל אמנם לא ידועה במגוון ביולוגי טרופי – אך היא כן שחקנית עולמית חזקה בפיתוח תרופות, חיסונים וטכנולוגיות רפואיות.

מכוני מחקר כמו מכון ויצמן, ותעשיות כמו טבע, עלולות להיכנס למערך שבו הן חולקות ידע, אך לא מקבלות חזרה שליטה או זכויות. ההסכם גם מחייב את המדינות לתרום 10% מהמוצרים במקרה של חירום – מה שעלול לפגוע בזמינות לאוכלוסייה הישראלית.

4. מסמך רמת הגולן – סימן מטרים מדאיג

במסמך A78/16 שהוגש לכינוס WHO הנוכחי, מתוארת רמת הגולן כ"הגולן הסורי הכבוש".

"המדינות החברות מוזמנות לספק הנחיות כיצד לתמוך במשימות ההערכה בשטח של WHO ברמת הגולן הסורית הכבושה."

“Member States are invited to provide guidance on how to support WHO field assessment missions to the occupied Syrian Golan.”

מדובר לא רק בלשון מדינית עוינת – אלא בעדות ברורה לכך שהארגון אינו ניטרלי. אם WHO מקבל סמכויות חדשות, וזו עמדתו הפוליטית המוצהרת – האם באמת ניתן לסמוך עליו שינהל מצב חירום מגפתי בישראל באופן הוגן?

בנוסף, המסמך מתעלם לחלוטין ממצבם של החטופים הישראלים, ואינו מגנה את השימוש הצבאי הנרחב במתקנים רפואיים על ידי חמאס – מה שמציב סימני שאלה מוסריים עמוקים.

5. לחץ גיאו-פוליטי – ישראל לכודה בין בריתות

נסיגת ארה"ב מהתמיכה באמנה מציבה את ישראל בעמדה מורכבת: מצד אחד, יש לחץ אירופי ליישר קו עם ארגון הבריאות העולמי. מצד שני, הקרבה לארה"ב מחייבת זהירות. ישראל, שמראש נמצאת תחת זכוכית מגדלת דיפלומטית, עלולה להידרש “להוכיח נאמנות” – גם אם המחיר הוא ויתור על עצמאות במדיניות בריאות.

מסמכים שהוגשו לממשלה (כגון “התראה על אמנת הפנדמיות” ו”כנס 78 – התראות וסכנות”) מזהירים במפורש:

“מדובר בהסכם בעל פוטנציאל לפגיעה בריבונות ביטחונית, משפטית, ומדעית של ישראל, מבלי יכולת אמיתית להגן על עצמה מול לחצים עתידיים מצד WHO או ועדת הצדדים שלו.”

6. האמנה עוצבה למציאות שונה – לא לצרכים של מדינה כמו ישראל

אמנת המגפות של ה-WHO נוסחה מתוך תפיסה של מדינות גדולות, יציבות ונייטרליות – מדינות בעלות גבולות שקטים, מרחב פעולה גאוגרפי, ומבנה חברתי אחיד. אך ישראל אינה עונה על התנאים הללו: היא מדינה קטנה, מוקפת איומים ביטחוניים, נתונה בלחץ דיפלומטי מתמיד, ובעלת חברה מגוונת מאוד מבחינה תרבותית, דתית ולאומית.

כפיית מדיניות אחידה בעת מגפה – כפי שמקדמת האמנה – עלולה לפגוע אנושות ביכולתה של ישראל להפעיל שיקול דעת ריבוני, במיוחד בתחומים קריטיים כמו ביטחון, תנועה, טיפול באוכלוסיות ייחודיות, ומענה למצבי חירום מקומיים.

 

אמנת המגפות של ארגון הבריאות העולמי מצטיירת אולי כהסכם טכני שמטרתו להתמודד עם משברים עתידיים – אך למעשה מדובר במהלך אסטרטגי, פוליטי וכלכלי רחב־היקף, שמאיים לשנות את כללי המשחק ביחסי מדינה–ארגון בינלאומי. לא מדובר במתווה סיוע – אלא במערכת סמכויות ריכוזית, נטולת איזונים ובלמים, שמציבה את ה-WHO כגוף על־לאומי עם יכולת להשפיע על מדיניות, תקציבים, מידע, ומנגנוני חירום – מבלי שנבחר או נשלט על־ידי הציבור.

במילים אחרות: לא מדובר בעוד אמנה, אלא בשינוי מבני עמוק ביחסי הכוחות הגלובליים – מהלך שמציב את ארגון הבריאות העולמי כשחקן על־מדינתי עם סמכויות נרחבות, אך ללא פיקוח דמוקרטי או אחריות ישירה לציבור. השינוי הזה כבר זכה לביקורת נרחבת מצד מדינות רבות: ארצות הברית וארגנטינה הודיעו על פרישה מההסכמות, מדינות נוספות הביעו הסתייגות פומבית – וראש ממשלת סלובקיה, רוברט פיקו, אף פרסם פוסט שבו חשף כי קיבל שיחת טלפון אישית ממנכ"ל הארגון, טדרוס אדהנום גברהיסוס, שביקש ממנו לא לדרוש הצבעה על ההסכם. 

"אני מופתע מהניסיונות להימנע ממוסד דמוקרטי בסיסי – הצבעה", כתב פיקו. "הממשלה הסלובקית הנחתה אותנו להימנע מתמיכה באמנה, שכן היא פוגעת בעיקרון הריבונות ומתערבת בצורה לא מידתית בזכויות האדם."

כעת, לאחר שהטיוטה אושרה כ"סופית", נותרו לישראל חודשים ספורים בלבד לגבש עמדה רשמית ולהודיע האם היא מקבלת או דוחה את ההסכם. זו אינה שאלה של נוהל ביורוקרטי – אלא הכרעה על זהותה המדינית והבריאותית של ישראל בשנים הקרובות. 

ברגע האמת הזה, שתיקה היא בחירה. ממשלת ישראל יכולה להישאר דוממת – ולהעביר בשקט את האחריות לבריאות הציבור לידי גוף בינלאומי הפועל לא אחת נגד האינטרס הישראלי – או לבחור בדרך אחרת: להודיע קבל עם ועולם שהיא דוחה את האמנה, ומצטרפת לקואליציית המדינות שבוחרות להגן על ריבונותן.