העיסוק הקדחתני בהתפרצות קדחת הנילוס המערבי – סיבה אמיתית לדאגה, או קמפיין פניקה מתוזמן?

תמונה: ויקיפדיה

בשבועות האחרונים עוסקים משרד הבריאות והמדיה בקדחתנות הולכת וגוברת בהתפרצות קדחת הנילוס המערבי. הדיון בנושא שנערך בשבוע שעבר בוועדת הבריאות של הכנסת, והסיקור התקשורתי בעקבותיו, כולל הלעג לח"כ לימור סון-הר מלך, מהדהד במידה רבה את קמפיין הקורונה שנמשך שלוש שנים – יצירת פניקה הולכת וגוברת בציבור, ולעג לכל מי שמעז להעלות ביקורת או שאלות.

למרות פניות חוזרות ונשנות שלי למשרד להגנת הסביבה ולמשרד הבריאות, שני המשרדים מסרבים כבר שבועיים להעביר את תוצאות הבדיקות שמאשרות את הזיהוי של יתושות נגועות בנגיף קדחת הנילוס המערבי (WNV). המשרד להגנת הסביבה טוען שהתוצאות "שייכות" למשרד הבריאות, ואילו משרד הבריאות הפנה אותי לבקשת חופש המידע – בניגוד לחובתו לחשוף נתונים לעיתונאים עבור הציבור. זכות הציבור לדעת הפכה למושג חלול וריק מתוכן.

ההתנהלות הבלתי שקופה הזו תוך הסתרה אקטיבית של מידע, הופכת למאפיינת בולטת של משרדי הממשלה בכלל ושל משרד הבריאות בפרט. אבל מה עומד מאחורי קמפיין ההפחדה וההתפרצות הנוכחית? לכאורה, אין הפעם חיסון שמשרד הבריאות מנסה לקדם. אז "מה האינטרס"?

למרבה הצער, מאחורי מסעות הפחדה ישנם תמיד אינטרסים, וגם במקרה הזה הספרות המחקרית חושפת אינטרסים כלכליים פוטנציאליים משמעותיים:

ראשית, נכון שאין בשוק כיום חיסון לקדחת הנילוס המערבי. אבל ישנם מספר חיסונים שנעצרו בשלבי 1-2 כבר לפני שנים, ולא המשיכו לשלב 3. למה נעצרו? שאלה טובה. תלוי את מי שואלים.
לפי מאמר שפורסם במאי 2023 ב-New England Journal of Medicine, הועלו חששות בטיחות ביחס לחיסונים, בין היתר, חשש מפני הופעת ADE (antibody-dependent enhancement – הגברה תלוית נוגדנים – כאשר בעקבות החיסון נוצרת כמות גדולה של נוגדנים שבמקום לנטרל את הנגיף, מקלים על חדירתו לתאים ולאחר מכן את שכפולו). חשש זה אינו תיאורטי בלבד, אלא התממש בפועל בפיליפינים ב-2017 כאשר חיסון נגד קדחת דנגי שאושר שם לילדים בבתי ספר הופסק לאחר שהתברר שמאות ילדים שחוסנו נפטרו. החשש הועלה על ידי מדענים גם ביחס לחיסוני הקורונה, אך לא זכה להתייחסות. חשש נוסף הוא מהעובדה שחלק מהחיסונים מבוססים על נגיף חי מוחלש כימרי – חיסון שמכיל מרכיבים גנטיים או מבניים שמקורם בשני מיקרואורגניזמים או יותר.

באפריל 2024 התפרסם בכתב העת Vaccines, בגיליון מיוחד שהוקדש להתפתחויות בחיסונים למחלות זואונוטיות "מתעוררות", מאמר על "שיטות חיסון ובקרה של זיהום בנגיף מערב הנילוס בסוסים ובבני אדם". על פי המאמר הזה, למרות שבשלבים 1 ו-2 של הניסויים הקליניים בחיסונים החדשים לא נתגלו בעיות בטיחות (המחברים מתעלמים מהעובדה שמדובר במחקרים קטנים, ומחששות הבטיחות המשמעותיות שהועלו ביחס לחיסונים) – הרי שישנה בעיה: המחסום ה"לוגיסטי" של תהליך האישור ב-FDA. מהו המחסום הזה? כדי לערוך מחקר קליני שלב 3 יש צורך באלפי משתתפים. הבעיה, הם מסבירים – נגיף הנילוס המערבי גורם להתפרצויות ספורדיות בלבד (כך שאפידמיולוגית אין הרבה נפגעים ממנו), מה שיוצר לדבריהם אתגר לגייס את מספר המשתתפים הדרוש.

אז איך פורצים את המחסום הלוגיסטי הזה ומשיגים בכל זאת אישור FDA? על פי מחברי המאמר, הדרך היחידה היא למצוא "מסלול חלופי לאישור ה-FDA". למשל, להסתפק במחקר בקופים. אלא שקופים אינם רגישים במיוחד לנגיף הנילוס המערבי, כך שיהיה קשה לקבוע סף נוגדנים מנטרל. בנוסף, אומרים המחברים, "מסלול חלופי לאישור ה-FDA דורש שהיצרן יוכיח את התועלת החברתית-כלכלית של החיסון שלו, יחד עם התועלת הקלינית", אבל מחקרים על חיסון לקדחת הנילוס המערבי הגיעו למסקנה שהעלות-תועלת של חיסון אוניברסלי (שיינתן לכל האוכלוסייה) בוודאי איננה כדאית, ושאפילו אם יחסנו רק את הקבוצות בעלות הסיכון הגבוה, העלות-תועלת הכלכלית חברתית תהיה פחותה מזו של חיסונים אחרים המאושרים היום.  

מה צריך לקרות כדי שה-FDA יסכים למסלול חלופי כזה (שהוא כמובן הרבה יותר זול וקצר מבחינת היצרניות)? לדברי המחברים התשובה היא – אם ("במקרה") תהיה עלייה במספר המקרים או יופיע וריאנט חדש שיגרום למחלה נוירולוגית חמורה. רצה הגורל, ופחות מחודשיים אחרי שהמאמר בכתב העת Vaccines התפרסם, זה קרה – בישראל.

תוכנית היתושים העולמית ומפעל היתושים של ביל גייטס

אבל חיסונים אינם האסטרטגיה היחידה שפותחה למלחמה בנגיף קדחת הנילוס המערבי. אסטרטגיה נוספת, שהולכת ותופסת תאוצה, היא שחרור יתושים מטופלים או מהונדסים.

הכירו את "תוכנית היתושים העולמית" (WMP - The World Mosquito Program) – קבוצה המגדירה את עצמה כ-NGO (ללא מטרת רווח) בבעלות אוניברסיטת מונש, הפועלת במימון קרן ביל ומלינדה גייטס. במסגרת הפרויקט הזה פותחה שיטה למלחמה במחלות הנישאות על ידי יתושים, כמו דנגי, זיקה, קדחת צהובה, מלריה וקדחת הנילוס המערבי. השיטה מבוססת על הדבקה מלאכותית של יתושים בחיידק שנקרא Wolbachia, שהוא חיידק נפוץ המצוי בחרקים. בעקבות ההדבקה, חלק גדול מהיתושים הופכים עמידים בפני זיהום והעברת פתוגנים מגוונים. מאז 2011, תוכנית היתושים העולמית ערכה מספר ניסויים ופרויקטים במדינות ברחבי אסיה, אמריקה הלטינית ואוקיאניה.

על פי אתר ה-CDC, אסטרטגיה זו מוסדרת בארצות הברית על ידי הסוכנות להגנת הסביבה (EPA), כשעל מנת לשחרר יתושים אלו יש צורך באישור של רשויות המדינה והרשויות המקומיות, והיא הוכחה כיעילה ובטוחה. ואולם, מחקר שפורסם ב-2014 בכתב העת PLOS Neglected Tropical Diseases מצא שלא זו בלבד שהיא אינה יעילה, אלא שהיא אף מגבירה את שיעורי ההדבקה של היתושים בנגיף. לדברי החוקרים: "וולבכיה לא עיכבה את נגיף הנילוס המערבי ביתוש זה. במקום זאת, שיעור ההדבקה בנגיף הנילוס המערבי היה גבוה משמעותית ביתושים המודבקים בוולבכיה בהשוואה לביקורות". מסקנתם הייתה שתוצאות אלו מצביעות על כך שיש לנקוט משנה זהירות לפני שחרור חרקים הנגועים בוולבכיה. גם במאמר מאפריל 2024 ב-Vaccine כתבו החוקרים: "גישות חדשות לנגיף הנילוס המערבי הן הכרחיות, מכיוון שהאסטרטגיות הנוכחיות המשתמשות בוולבכיה להפחתת זיהום ויראלי ביתושים הוכחו כמגבירות זיהום בנגיף הנילוס המערבי".

הטכנולוגיה השנייה היא כאמור יתושים מהונדסים גנטית. טכנולוגיה זו פותחה על ידי חברת Oxitec האמריקאית, שגם היא פועלת במימון קרן ביל ומלינדה גייטס. על פי אתר ה-CDC, יתושי ה-GM מיוצרים במעבדה כדי לשאת שני סוגים של גנים: גן המונע מצאצאי יתושים נקבות לשרוד לבגרות, וגן לסמן פלוארסצנטי שזוהר תחת אור אדום מיוחד, כדי לאפשר לחוקרים לזהות יתושים מהונדסים גנטית בטבע. באסטרטגיה זו, משחררים את ביצי היתושים המהונדסים גנטית לאזור שאותו רוצים להדביר. כשהביצים בוקעות, הן מתפתחות ליתושים בוגרים, המזדווגים עם נקבות יתושי הפרא, וכך מעבירים את הגנים לצאצאים. כתוצאה מכך, מספר היתושים נושאי המחלות פוחת. מאז 2019 שוחררו כבר יותר ממיליארד יתושים בברזיל, איי קיימן, פנמה והודו.

בארה"ב, ה-EPA העריך את פוטנציאל הסיכון של שחרור יתושים מהונדסים גנטית, וקבע שאין שום סיכון לבני אדם, בעלי חיים, או לסביבה. בעקבות זאת, אישר המשרד לשחרר יתושים מהונדסים גנטיים במחוזות בפלורידה ובטקסס. בפלורידה אישרו הרשויות המקומיות תוכנית לשחרור למעלה מ-750 מיליון יתושים מהונדסים גנטית בשנים 2021 ו-2022, למרות התנגדותם של תושבים רבים וקואליציה של קבוצות סביבתיות. על פי אתר ה-CDC, "לפני שחרור יתושי GM לאזור על ה-EPA להעניק אישור שימוש ניסיוני (EUP)... הרשאה זו מאפשרת לתוכניות לבקרת יתושים מקומיות להעריך עד כמה יעילים יתושי GM בהפחתת יתושים באזורים שבהם הם שוחררו". במלים אחרות, זהו ניסוי מתמשך באוכלוסייה.

בניגוד לטענת ה-EPA, מחקר שנערך בברזיל ופורסם ב-2019 בכתב העת Nature מצא שלמרות ששחרור היתושים המהונדסים אמור רק להפחית את גודלה של אוכלוסיית היתושים נושאי המחלות, ולא להשפיע על הגנטיקה שלהן – הרי ש"דגימה גנטית מאוכלוסיית היעד, 6, 12 ו-27-30 חודשים לאחר תחילת השחרורים מספקת עדות ברורה לכך שחלקים מהגנום של הזן הטרנסגני שולבו באוכלוסיית היעד". כתוצאה מכך, נוצר זן היברידי – שהוא הכלאה בין הזן הטבעי לבין הזן המעבדתי ששוחרר. החוקרים כתבו: "לא ברור כיצד זן זה עשוי להשפיע על העברת מחלות או להשפיע על מאמצים אחרים לשלוט בווקטורים מסוכנים אלה. תוצאות אלו מדגישות את החשיבות של תוכנית ניטור גנטית במהלך שחרורים כאלה, כדי לזהות תוצאות בלתי צפויות". יש לציין שמספר חודשים לאחר פרסום המחקר פרסמו עורכי הנייטשר מכתב "הבעת חשש ביחס לפרשנות הנתונים ולחלק מהמסקנות" של מחקר זה. הטענה העיקרית היא שאין במאמר ראיות הקובעות האם הטרנסגן נותר באוכלוסיית היתושים לאורך זמן, אך המכתב ניסה גם לפגוע באמינות המחברים, בטענה שהועלו חששות גם לגבי ניגודי אינטרסים שלהם שלא נחשפו. אך טענה זו הופרכה לאחר שכל המחברים העבירו אישור שאין להם ניגודי עניינים פוטנציאליים.

בשורה התחתונה, מתברר שישנו עיסוק אינטנסיבי בשנים האחרונות בספרות המחקרית במחלות המועברות על ידי יתושים, ובהן גם ספציפית בקדחת הנילוס המערבי. עיסוק זה הולך וגובר במקביל לניסיונות לקדם שני סוגים של מוצרים: מצד אחד, חיסונים נגד הנגיף, למרות שאלה לא הגיעו אפילו לשלב 3, ותוך ניסיון להשיג אישור FDA תוך עקיפת הצורך במחקרי שלב 3 – מטרה שהתנאי להשגתה היא קיומן של התפרצויות משמעותיות. מצד שני, יתושים מהונדסים או "מטופלים". בשני המקרים, הועלו חששות בטיחות משמעותיים, וגם כאן, למרות שתיאורטית נעשה כבר שימוש בהן בארצות הברית ובמדינות נוספות, הרי שהתפרצויות משמעותיות יעניקו ליצרניות לגיטימציה והזדמנות לבקש להשתמש בטכנולוגיות הניסיוניות הללו.

                מתוך: חוזר שהועבר לאחרונה על ידי משרד הבריאות לרופאי המחוזות והנפות ולמנהלים הרפואיים בקופות החולים ובבתי החולים.

אז האם מאחורי העיסוק הקדחתני של משרד הבריאות ושל המדיה בישראל בהתפרצות קדחת הנילוס המערבי יש סיבה אמיתית לדאגה, או שמא זהו קמפיין פניקה מתוזמן? התשובה היא שגם אם מדובר בהתפרצות חריגה יחסית, היא בוודאי איננה חריגה משמעותית ביחס לנתונים משנים קודמות, שכן נתונים אפידמיולוגיים מלמדים שבדומה לנגיפים אחרים, הנגיף מתנהג בגלים, כשבשנים מסוימות הוא עולה ואז יורד שוב (למשל, על פי דו"ח משרד הבריאות, ב-2018 דווחו 147 מקרים, לעומת 100 עד כה השנה). יתירה מכך, כלל לא ברור האם אכן זוהי התפרצות חריגה, שכן בהיעדר שקיפות, אין בידינו נתונים על כמות הבדיקות שנערכת. בהחלט ייתכן שכמות הבדיקות שנערכו גדולה יותר – וזו הסיבה שנמצאו יותר מאובחנים. דבר אחד בטוח, אינטרסים מסחריים קיימים, והם משמעותיים מאוד ונדחפים קדימה במרץ בחודשים האחרונים. כמובן, האינטרסים כשלעצמם אינם הוכחה לכך שזוהי הסיבה ליצירת הפניקה הנוכחית סביב ההתפרצות בישראל, אבל חשוב לפחות להיות מודעים לקיומם.