חשיפה: מסמך מודלף מגלה – כך פועלות ענקיות התרופות כדי להדיח את קנדי ולהשתיק את הביקורת הרפואית

"ללכת לגבעת הקפיטול ולשדל שזה הזמן שקנדי ילך" - 
זו תוכנית הקמפיין האסטרטגי שחושף מזכר פנימי שהודלף בימים האחרונים מתוך איגוד הסחר הביוטכנולוגי BIO – איגוד סחר רב-עוצמה הכולל חברות כמו פייזר, מרק ונובובאקס. מטרת הקמפיין – להביא להדחת RFK ג'וניור מתפקידו כשר הבריאות של ארצות הברית.

המסמך, שהועבר על ידי חושף שחיתויות (whistleblower) לאתר התחקירים העצמאי Popular Rationalism, נבחן בקפידה אך טרם אומת פומבית. הוא פורסם באתר Brownstone על ידי ג'יימס ליון־וויילר – ביולוג וחוקר ותיק בתחומי הרגולציה והבריאות הציבורית. המזכר מתאר באופן ברור שורה של צעדים מתוזמרים היטב: גיוס דוברים "נייטרליים", קמפיין תעמולה עתיר תקציב, וניסיון לעצב את דעת הקהל והמחוקקים באמצעות גורמים פוליטיים שייתפסו כתומכים בתוכנית הן מהשמאל והן מהימין – כדי ליצור מראית עין של קונצנזוס רחב.
המטרה: לנטרל את השפעתו של קנדי מבלי להידרש ישירות לטענותיו או לעקרונות הרפורמה שהוא מציע.

איום על המודל הכלכלי של תעשייה רבת עוצמה

על פי המסמך, ארגון BIO רואה בקנדי איום מהותי על יציבות התעשייה. הדרישות שהוא העלה – לרבות ניסויים הכוללים זרוע פלצבו, מעקב בריאותי ארוך טווח אחר משתתפי המחקרים, שקיפות מלאה בפרסום הנתונים והשבת האחריות המשפטית ליצרניות החיסונים – נתפסות כמאיימות על המודל הכלכלי של החברות, שהתרגלו כבר עשורים לפעול בתנאי רגולציה מקילה.

"המשקיעים ממתינים על הגדר", מצוטט במסמך בכיר בתעשייה, המתאר כיצד אי-הוודאות הרגולטורית שמייצר קנדי מבחינת החברות מקשה על גיוסי ההון בענף. תעשיית החיסונים, כך עולה, התרגלה למערכת מקלה שהותקנה במשך עשרות שנים בהדרגה, והפכה להיות עוד יותר מקלה במהלך תקנות החירום של תקופת הקורונה, וכעת חוששת מהחזרת מנגנוני פיקוח הדוקים. עוד נטען כי מסלול האישור לחיסונים הפך לבלתי עקבי ולבעל אופי פוליטי.

 המסמך אמנם אינו מתייחס ישירות להיסטוריה הרגולטורית של התחום, אך הרקע ברור: תעשיית החיסונים לא רק פעלה בסביבה רגולטורית מקלה – היא עצמה עיצבה אותה כך לאורך עשורים של לובינג, עם תקנות מותאמות המאפשרות לחברות להסתיר ולעוות מידע בהגשת בקשות לאישור מוצרים חדשים, מסלולי אישור מואצים, וחקיקות שפטרו אותה מאחריות לנזקים. בתקופת הקורונה הגיעה מגמה זו לשיאה, עם מסגרות חירום שאיפשרו קיצורי דרך חסרי תקדים. על רקע זה, הדרישות שקנדי מציב – פיקוח בלתי תלוי, ניסויים מבוקרים הכוללים זרוע פלצבו, מעקב בריאותי ארוך טווח אחר המשתתפים ושקיפות מלאה – נתפסות בעיני התעשייה כאיום ממשי למוטט את המודל הרגולטורי כולו.

הפחדה וניצול ציני של רגשות: כך נראה קמפיין תעמולה מודרני

בלב האסטרטגיה של BIO עומד קמפיין תקשורתי בהשקעה של שני מיליון דולר, תחת הכותרת "למה אנחנו מתחסנים", המיועד לציבור האמריקאי באזור וושינגטון הבירה. אלא שממסמכי הארגון עולה בבירור כי אין מדובר ביוזמה חינוכית או בהסברה עניינית, אלא בקמפיין תעמולה תודעתי שמבוסס על אמצעים רגשיים מובהקים. במסמך נכתב בפירוש: "הקמפיין צריך להפחיד ולעורר השראה" ("the campaign needs to both inspire and frighten"). כלומר, לא להציג עובדות או לאפשר דיון – אלא לעצב את התנהגות הציבור והמחוקקים באמצעות הפעלת רגשות עזים.

ה"השראה" מתייחסת למסרים שמעוררים תחושת אחריות קולקטיבית, גאווה או חמלה – כמו "חסנו את ילדכם כדי להגן על הסבתא", או "יחד ננצח את הנגיף". ה"הפחדה", מנגד, מבוססת על הצגת תרחישי אימה: תחלואה, תמותה, אובדן שליטה, או סכנה לביטחון הלאומי. החיבור בין השניים נועד להפעיל את הציבור לא דרך שכנוע רציונלי – אלא דרך דחפים רגשיים.

אל תענו לקנדי – השחירו אותו

המסמך אינו מציע להתמודד עם תוכן הטענות של קנדי או עם הצעות הרפורמה שהוא מקדם. אין בו כל דיון ענייני במדיניות עצמה – אלא רק התמקדות בדמותו הציבורית, ובשאלה כיצד ניתן לפגוע באמינותו מבלי להעניק לו במה. במקום לנסות להפריך את דבריו, מציע המסמך לגייס דמויות שמרניות מוכרות – בהן ד"ר מהמט אוז, הסנאטור לשעבר ריצ'רד בור, והמכון השמרני AEI - כדי לשדר תחושת "שפיות" ואיזון פוליטי, שיאפשרו להחליש את השפעתו של קנדי מבלי להיכנס לעימות ישיר.

במילים אחרות: מדובר באסטרטגיית דה־לגיטימציה מובהקת, הנסמכת על תקיפת הדובר וניסיון להשחיר את תדמיתו, במקום להתמודד עם תוכן דבריו – מהלך רטורי מוכר בשם ad hominem (לטינית: התקפה על האדם במקום על הטיעון).

לחסום את השיח הביקורתי לפני שיצבור תאוצה

המסמך אמנם אינו מציין במפורש את חודש ספטמבר, אך תזמון המהלכים שהוא מתאר מצביע על מיקוד ברור בתקופה זו. עם חזרת הקונגרס מהפגרה, התקרבות מועד אישור התקציב הפדרלי ותחילתה של שנת הלימודים – צפויה עלייה מחודשת בעיסוק הציבורי במדיניות חיסונים. הקמפיין של BIO – כולל התקציב הנדיב, הדוברים המתוכננים והמסרים הרגשיים – מתוזמן בדיוק לאותה נקודת זמן.

המטרה, כפי שמפרש ליון־וויילר, אינה לעודד דיון ציבורי פתוח, אלא לבלום מראש את המסרים של קנדי – הקוראים לשקיפות, לפיקוח בלתי תלוי ולחזרת אחריות יצרן – ולחסום את השיח הביקורתי עוד לפני שיצבור תאוצה. מדובר בניסיון להשתלט על השיח הציבורי באמצעות קמפיין תודעתי מתוזמר, בטרם תינתן לציבור אפשרות להיחשף לחלופות ולהעלות שאלות לגיטימיות.

הרבה מעבר למאבק מקומי

המזכר, אם אכן אותנטי, אינו תופעה מבודדת – אלא חלק ממהלך רחב יותר, משתלב במגמות גלובליות ברורות: לחצים כלכליים מבוססים על דירוגיESG (ראשי תיבות של Environmental, Social and Governance – מדדים של "אחריות תאגידית" המשמשים גם ככלי לחץ פוליטי וכלכלי), הסכמים בינלאומיים שמקדם ארגון הבריאות העולמי ושעלולים לעקוף ריבונות לאומית, ומנגנוני סינון אוטומטיים המבוססים על אלגוריתמים – אשר מדחיקים קולות ביקורתיים מהשיח הרפואי הציבורי.

אסטרטגים המזוהים עם BIO אף ניסו למסגר את תנועת MAHA שמוביל קנדי כ"קמפיין אנטי-חיסוני במסווה" – לא כדי להתמודד עם עמדותיה, אלא כדי לשלול את עצם הלגיטימציה שלה. לדברי ליון־וויילר, זו איננה מלחמה על עובדות – אלא על עצם הזכות לשאול שאלות, לבקש שקיפות, ולדרוש דיון פתוח במדיניות שמשווקת לציבור בשם 'המדע', כגושפנקא בלתי ניתנת לערעור – גם כשאין לה בסיס מדעי מוצק.

למעשה, מדובר בניסיון להפקיע את המושג 'מדע' ממשמעותו האמיתית – חקירה, בירור, התלבטות ונכונות להפרכה – ולהפוך אותו לכלי של שליטה, תעמולה וסתימת פיות. זהו אתגר שאינו ייחודי רק לארצות הברית: גם הציבור בישראל מתמודד עם שיח שבו כל ביקורת על מדיניות בריאותית, אף אם היא מנומקת ומבוססת היטב, מוקעת לעיתים קרובות כאיום או כפייק ניוז, במקום לזכות להתייחסות עניינית.

המאבק האמיתי: על מדע לטובת הציבור – או לטובת המניות

לדברי ליון־וויילר, המאבק האמיתי אינו נסוב סביב דמותו של RFK ג’וניור, אלא סביב לדברי ליון־וויילר, המאבק האמיתי אינו נסוב סביב דמותו של RFK ג’וניור, אלא סביב השאלה האם המדע והמערכת הרגולטורית ישרתו את טובת הציבור – או ימשיכו לשמש ככלי בידי בעלי המניות.

אולי הבשורה המעודדת בכל הסיפור הזה היא שההשקעה האדירה בקמפיין ההשחרה של קנדי אינה עדות לעוצמתם של הגופים המעורבים – אלא להיפך: סימן מובהק לפחד, לחולשה מוסדית, ולניסיון לקנות זמן – רגע לפני שהציבור יתחיל לשאול את השאלות הנכונות.

והפעם, מזכיר ליון־וויילר – לציבור יש את הקבלות.

* את המסמך במלואו ניתן למצוא באתר Brownstone