בואו להשפיע עוד היום

"מגזין זמן אמת" הוא אתר תקשורת שהוקם כדי לספק את מה שחסר כל כך במדיה – עיתונות אחרת, מעמיקה, המייצרת תוכן איכותי, שכולל תחקירים, סקירות ומאמרי עומק, ופועלת מתוך תחושת שליחות וללא אינטרסים מסחריים או פוליטיים, בתמיכת הציבור הרחב.

לתמיכה או הוראת קבע

להרעיל את הבאר המדעית

| 2608 צפיות
| 2608 צפיות

הרבה לפני פרשת האוקסיקונטין התפוצצה בארה"ב "פרשת הנרי וולש". הפרשה מרתקת זו שופכת אור על התפקיד המרכזי שמילאה משפחת סאקלר לא רק במגיפת האופיואידים, אלא בפיתוח הפלייבוק של הפארמה, שבו משתמשים תאגידים אלה עד היום. אבל מה שהופך אותה למרתקת במיוחד הוא הצוהר שהיא פותחת לקשר הלא מדובר בין הסאקלרים לבין... חברת פייזר

| יפה שיר-רז | רפואה ומדע


חלק ראשון בסדרת כתבות: הקשר הלא מדובר בין אימפריית הכאב לפייזר – ולפלייבוק של הפארמה



בסופו של דבר, הכל הסתכם במלים האלה: "Is believed" ("סביר להניח", או בתרגום החופשי המדויק יותר: "ניתן להאמין ש"), אומרת אידי בסדרה "אימפריית הכאב" בנטפליקס שהפכה לקאלט של השנה. "ניתן להאמין שספיגה מושהית, כפי שהיא מסופקת על ידי טבליות אוקסיקונטין, מפחיתה את הסיכון לשימוש לרעה בתרופה", כך כתב קרטיס רייט, סגן מנהל תחום מוצרי ההרדמה והטיפול בהתמכרויות ב-FDA, שהסאקלרים חיזרו אחריו זמן רב ובעקשנות, על טופס האישור שהעניק לתרופה ב-1996.

הניסוח החמקמק והמעורפל הזה היה מה שאיפשר לרייט להטביע את חותמת הגומי של ה-FDA על אישור התרופה, אף שהוא ידע היטב שמדובר בהרואין עטוף בתחפושת ובכמות גדולה שלו, ולמרות שכפי שהוא עצמו הודה בתצהיר בשבועה לבית המשפט ביולי 2003, החברה לא סיפקה שום מחקרים שיוכיחו את נכונות הטענה. יותר מזה – הנוסח הזה של רייט הפך למשפט מפתח בעלון התרופה וכיכב במרכז קמפיין השיווק האגרסיבי שהשיקה חברת פורדו כדי לשכנע את הרופאים שעליהם לשכוח כל מה שהם ידעו על אופיאטים ולהאמין שאיכשהו, הפטנט שלהם יצר תרופת פלא נגד כאבים שלא ממכרת. "הסיכון להתמכרות הוא הרבה מתחת לאחוז אחד", הם שיקרו במצח נחושה. והוא עבד מעולה, הניסוח הזה. הוא הפך את התרופה למכונת כסף שעשתה מיליארדים לחברה, ופתח את שערי הגיהנום למה שמכונה היום "מגיפת האופיואידים".

הוא גם איפשר לרייט לעזוב ב-1997 את ה-FDA, לצאת בדלת המסתובבת ולנחות כעבור שנה אחת בלבד במשרה עם ג'וב ושכר מפנקים בחברת פורדו, וגם לזכות להיות חתום על 14 פטנטים הקשורים לאופיואידים – תשעה מתוכם עבור פיתוחים המשפרים את יעילות האוקסיקונטין.

 

מעשיו של רייט הפכו לסמל להשחתת הרגולטורים על ידי תעשיית התרופות. אבל לסיפור הזה יש חשיבות גדולה הרבה יותר – הוא מסמן את עלייתה של השפה המדיקו-לגלית כטקטיקה מתודית מרכזית שמאפשרת לרגולטורים מושחתים לעצב את הרגולציה ואת ההגדרות בהתאם לרצון התאגידים שקנו אותם. רייט הודה בתצהירו מ-2003 שלא נערכו מחקרים שהוכיחו שהסיכון להתמכרות עם אוקסיקונטין קטן מאופיאטים אחרים, אך הסביר ש"ניתן להאמין" משמעותו "בדיוק זה. ניתן להאמין. זו יכולה להיות אמונת קונצנזוס, זו יכולה להיות דעת מומחה. זה יותר מהשערה, אבל אם ישנן ראיות, אתה בדרך כלל מצהיר שיש ראיות".

אבל קרטיס רייט לא היה הפקיד הראשון של ה-FDA שהושחת על ידי חברות הפארמה. הרבה לפני פרשת האוקסיקונטין התפוצצה בארצות הברית "פרשת הנרי וולש". הפרשה המרתקת הזו, שאין לה שום אזכור בנטפליקס, שופכת אור על התפקיד המרכזי שמילאו הסאקלרים לא רק בסימום של אמריקה ושל העולם כולו, אלא בפיתוח הפלייבוק של הפארמה להשחתת השרשרת הרגולטורית, האקדמית והרפואית כולה, פלייבוק גדוש באסטרטגיות וטקטיקות מפוקפקות שבו משתמשים התאגידים האלה עד היום. אבל מה שהופך אותה למרתקת במיוחד הוא הצוהר שהיא פותחת לקשר הלא מדובר בין הסאקלרים לבין... חברת פייזר.

 

דון דרייפר של הפארמה

הסיפור הזה מתחיל בארתור סאקלר, האב המייסד של פורדו פארמה, שב-1942, במהלך לימודיו בבית הספר לרפואה באוניברסיטת ניו יורק, עבד כקופירייטר ב-William Douglas McAdams, סוכנות פרסום קטנה שהתמחתה ברפואה. הוא גילה כישרון כה רב בכך, עד כי ב-1947 קנה את הסוכנות, וחולל מהפיכה בתעשיית הפארמה.

ארתור הפך ל"דון דרייפר" של הפארמה, כך כינה אותו הניו-יורקר בכתבה על הסאקלרים ב-2017. לאחר מותו, ב-1997, הוא נכנס להיכל התהילה של הפרסום הרפואי. "אף אדם אחד לא עשה יותר כדי לעצב את אופיו של הפרסום הרפואי מאשר ד"ר ארתור סאקלר רב הכישרונות", כך מתואר ארתור באתר הארגון. "תרומתו המכוננת הייתה הבאת מלוא הכוח של פרסום וקידום לשיווק תרופות". הוא הבין כבר באותם ימים, קצת אחרי מלחמת העולם השנייה, את פוטנציאל הרווח האדיר הטמון בתרופות. אבל הוא גם הבין שכדי ליישם את הפוטנציאל הזה צריך לפתח שיטה שתאפשר לפתות לא רק את המטופלים, אלא גם את הרופאים שכותבים את המרשמים. יתר על כן, ההחלטה האסטרטגית להתמקד ברופאים הייתה חשובה במיוחד באותה תקופה, שכן בשנות הארבעים נאסר הפרסום הישיר (DTCA) של תרופות מרשם לצרכן כמעט בכל מדינות המערב, איסור שנמשך עד היום ברובן, ובארצות הברית בוטל רק ב-1985.


ארתור הפך ל"דון דרייפר" של הפארמה, כך כינה אותו הניו-יורקר בכתבה על הסאקלרים ב-2017. לאחר מותו, ב-1997, הוא נכנס להיכל התהילה של הפרסום הרפואי. "אף אדם אחד לא עשה יותר כדי לעצב את אופיו של הפרסום הרפואי מאשר ד"ר ארתור סאקלר רב הכישרונות", כך מתואר ארתור באתר הארגון.


וכאן נכנסת לתמונה חברת פייזר. ב-1950 השיקה פייזר את המוצר הראשון שלה כחברת תרופות – אנטיביוטיקה בשם טרמיצין. תקראו לזה מזל או ניצול הזדמנות, אבל פייזר אולי לא הייתה הופכת לחברת תרופות אלמלא מלחמת העולם השנייה. החברה, שהוקמה בניו יורק ב-1849 על ידי הדודנים צ'ארלס פייזר וצ'ארלס ארהארט שהיגרו לארצות הברית מגרמניה, הייתה יצרנית של תרכובות כימיות. המוצר המוביל שלה היה ויטמין C. למעשה, ב-1936 היא הייתה היצרנית מספר אחת בעולם של ויטמין C. זה קרה תודות לעובדה שהכימאים שלה הצליחו לפתח שיטה למסחור הייצור של חומצת לימון, על ידי התססת סוכר וחומצה ציטרית. המומחיות שפיתחה החברה בטכנולוגיות תסיסה הפכה לנדרשת מאוד במהלך מלחמת העולם השנייה, כשממשלת ארצות הברית חיפשה שיטה שתאפשר ייצור המוני של פניצילין עבור חיילי בעלות הברית שנלחמו באירופה. פייזר הפכה ליצרנית הגדולה ביותר של "תרופת הפלא". אלא שעם תום המלחמה, החלו חברות נוספות לייצר פניצילין באותן שיטות, והתחרות הובילה לצניחת מחיר התרופה מ-20 דולר לפחות משני סנט.


פייזר חיפשה אפוא אנטיביוטיקה חדשה עם פוטנציאל רווח גדול יותר. אוקסיטטרציקלין, או בשמה המסחרי טרמיצין, הייתה פריצת הדרך של החברה, שכן בשונה מהפניצילין, היא הייתה רחבת טווח, ולכן יעילה נגד זנים רבים יותר של חיידקים מחוללי מחלות. אבל ג'ון מק'קין, נשיא פייזר באותה תקופה שהיה בעל חוש עסקי מפותח, הבין שכדי להעביר אליה את השוק שהיה מאוהב בפניצילין, הוא יזדקק לעזרה מקצועית. לשם כך, הוא שכר את שירותיה של סוכנות הפרסום McAdams בראשותו של ארתור סאקלר.

 WhatsApp Image 2023 09 28 at 21.59.01

הבליץ של פייזר

תחת ניצוחו של ארתור סאקלר פתחה פייזר במה שכונה על ידי מק'קין "הבליץ של פייזר". אלה לא היו טקטיקות שיווק ספורדיות. זה היה פלייבוק מתוכנן היטב, שכלל סדרה של אסטרטגיות וטקטיקות שיווק שרובן היו באותה תקופה חסרות תקדים בעולם הפארמה. פלייבוק שכפי שטענו ד"ר סקוט פודולסקי, ד"ר דיוויד הרצברג וד"ר ג'רמי גרין במאמר שפרסמו ב-2019 ב-NEJM, היה התשתית שאימצו מאוחר יותר אחיו של ארתור ומינפו להצלחה המסחררת של שיווק האוקסיקונטין. כותרת המאמר – "לטרוף את רושמי התרופות (ואת מטופליהם) - שיווק תרופות, מגיפות יאטרוגניות ומורשת סאקלר", נגזרה מאחד המסמכים הפנימיים של סוכנות McAdams, שכותרתו הייתה "טרף קל לטרמיצין" [יאטרוגניות = השפעות שליליות שנגרמות מטיפול רפואי. יש"ר]. על פי המחברים, הכותרת הזו מעידה לכאורה שהטרף במרכז הבליץ לא היו החיידקים שהתרופה נועדה לטפל בהם, אלא הרופאים שרושמים אותה – שומרי הסף.


תחת ניצוחו של ארתור סאקלר פתחה פייזר במה שכונה על ידי מק'קין "הבליץ של פייזר". אלה לא היו טקטיקות שיווק ספורדיות. זה היה פלייבוק מתוכנן היטב, שכלל סדרה של אסטרטגיות וטקטיקות שיווק שרובן היו באותה תקופה חסרות תקדים בעולם הפארמה.


 ראש חץ מרכזי אחד של הבליץ היו כתבי העת הרפואיים. ארתור סאקלר הבין היטב את ההשפעה העצומה שיש לכתבי העת המקצועיים הללו על הרופאים. ההשראה הייתה תעשיית הטבק. על פי סקירה שפרסם ד"ר מייקל מגי, רופא והיסטוריון רפואי מאוניברסיטת הרטפורד ששימש בעבר בין היתר כסגן נשיא לעניינים רפואיים ומדעיים גלובליים בפייזר, במהלך שנות הארבעים נהנו איגוד הרופאים האמריקני (AMA) וכתב העת שלו JAMA מהתמיכה הכספית הנדיבה של חברות הטבק. החברות האלה גם העניקו חסות לכנסים של האיגוד, שבהם הוצגו באופן "מדעי" פילטרים חדשים ומשופרים של סיגריות. אבל החגיגה נגמרה ב-1952, כאשר מאמר במגזין Reader's Digest, שתחת הכותרת "Cancer by the Carton" עסק בקשר בין עישון לסרטן ריאות, גרם לאיגוד ולכתבי העת JAMA ו-NEJM לחשב מסלול מחדש ולהרחיק את עצמם מכספי הטבק.

העיתונים הרפואיים לא נותרו חסרי ספונסרים זמן רב. על פי הסקירה של ד"ר מגי (שמבוססת על ניתוח שפורסם בספרו CODE BLUE: Inside the Medical-Industrial Complex), את מקומן של פרסומות הטבק תפסו פרסומות תרופות. בין 1950 ל-1957, הכנסות הפרסום ב-JAMA ממודעות פרמצבטיות גדלו פי שבעה. בראש הרשימה הייתה פייזר והאנטיביוטיקה החדשה שלה, טרמיצין. בצעד חסר תקדים, החברה שילמה חצי מיליון דולר תמורת פרסום מודעה מרובת עמודים. בתוך שנתיים, בין 1950 ל-1952, פייזר הוציאה 7.5 מיליון דולר על קמפיין הפרסום של טרמיצין, והפכה למפרסמת הגדולה ביותר ב-JAMA, כש-68% מכל מודעות האנטיביוטיקה רחבות הטווח שפורסמו ב-JAMA היו של החברה. אבל ההוצאה הוכיחה את עצמה: בתוך שנה אחת בלבד בשוק, מכירות התרופה היוו רבע מסך המכירות של פייזר בסך 60 מיליון דולר.

הפרסומות בעיתונים הרפואיים היו מרהיבות ופנו ישירות לרופאים. מכיוון שידע היטב שהרופאים מושפעים בעיקר מרופאים אחרים, ארתור הפיק מודעות שבהן כיכבו רופאים. אך הוא לא בחל גם בהטעיות. ב-1957, כשקידם אנטיביוטיקה חדשה של פייזר בשם סיגממצין, הפיק ארתור לחברה מודעת פרסום שבה הוצגה שורה של כרטיסי ביקור של שמונה רופאים, שתומכים כביכול בתרופה. לצד התמונה נכתב: "יותר ויותר רופאים מוצאים את סיגממיצין כטיפול האנטיביוטי המועדף". אלא שב-1959, ג'ון ליר, כתב התחקירים ועורך המדע של העיתון The Saturday Review ניסה ליצור קשר עם הרופאים ששמותיהם צוינו בכרטיסי הביקור במודעה. הם לא היו קיימים. המיילים ששלח אליהם חזרו ומספרי הטלפון לא היו של רופאים. סאקלר פשוט השתמש בשמות מזויפים.

וזה לא היה הכל. פייזר התחילה להוציא מגזין רפואי משלה – 'ספקטרום' ('טווח' – שם שמרמז לאנטיביוטיקה רחבת הטווח שלה). בין 1952 ל-1956, כמעט כל גיליון של ה-JAMA כלל את המגזין הביתי הזה של החברה.

גם ארתור סאקלר עצמו הקים כתב עת רפואי משלו, מדיקל טריביון. העיתון, שאותו השיק ב-1960, בעודו מנהל את חברת הפרסום מקאדמס, הגיע בשיא תפוצתו אחת לשבוע ליותר ממיליון רופאים ב-20 מדינות. ארתור פרסם בו מאמרי מערכת שתמכו באג'נדה המשותפת של ה-AMA ושל איגוד יצרני התרופות, תוך שהם מקדמים את תומכי התעשייה, מהללים מחקרים בעייתיים, ומשתלחים במבקרים, ברגולטורים "בעייתיים" וביצרניות תרופות גנריות. לטענות שהועלו נגדו שלפיהן ישנו ניגוד אינטרסים בין תפקידו כמי שעומד בראש חברת פרסום לפארמה לבין היותו המוציא לאור של כתב עת לרופאים, הוא הגיב בלעג.


ב-1959 ניסה ג'ון ליר, כתב התחקירים ועורך המדע של העיתון The Saturday Review  ליצור קשר עם הרופאים ששמותיהם צוינו בכרטיסי הביקור במודעה. הם לא היו קיימים. המיילים ששלח אליהם חזרו ומספרי הטלפון לא היו של רופאים. סאקלר פשוט השתמש בשמות מזויפים.


ראש חץ מרכזי נוסף היה התועמלנים. מקצוע התועמלנות נראה היום כחלק בלתי נפרד ומובן מאליו מהטקטיקות של הפארמה, וב'אימפריית הכאב' בנטפליקס מומחשים היטב הציניות והכוח האדיר להשחית שלו, אבל מה שלא מוזכר בסדרה הוא העובדה שהיה זה ארתור סאקלר שהגה ופיתח את הרעיון, ושהוא עשה את זה הרבה לפני שפורדו פארמה הפכה לאימפריית הכאב. הוא עשה את זה כבר באותן שנים מוקדמות שבהן הוא קידם את פייזר. הרעיון הזה היה חדשני באותה תקופה – לגייס אנשי מכירות (ורצוי נשים) שיבקרו במשרדי הרופאים ובבתי המרקחת, לבושים בחליפה עסקית ועדויים בתכשיטים ממותגים, ויספקו לרופאים ולרוקחים דוגמיות של התרופות החדשות של החברה שהם מייצגים, מידע על התרופות ומגוון חומרים "מדעיים" שיעזרו ל"חינוך ההמשך" של הרופאים. חשוב מכך, התועמלנים/יות גויסו כדי להתיידד עם הרופאים, תוך שימוש בחנופה ובמתנות, החל בארוחות צהריים וכלה בשעוני יוקרה ובסוויטות אירוח במסווה של כנסים, במטרה להשפיע על התנהגות המרשמים שלהם.

כדי להפעיל לחץ על הרופאים, חברות הפארמה היו זקוקות לאמצעי שיאפשר להן למדוד ולנטר את התנהגות המרשמים שלהם. ארתור מצא פתרון גם לבעיה הזו: הוא שיתף פעולה בחשאי עם יריבו המושבע כביכול בתחום פרסום התרופות, ביל פרוהליך, כדי להשיג גישה למאגרי המידע של ה-AMA על הרופאים. חברת International Medical Statistics (IMS) שהייתה בבעלות פרוהליך, מיזגה את בסיס הנתונים שלה עם זה של ה-AMA, וכך הייתה לו, ובאמצעותו לחברות התרופות שייצג, יכולת לעקוב אחר הרופאים ולדעת האם באמת רשמו את התרופות שלהן למטופליהם. מה שאיש לא ידע, היה שמאחורי הקלעים, ארתור היה בעלים שותף של פרוהליך ב-IMS. העובדה הזו התגלתה רק לאחר מותו.

לטפח מנהיגי דעה

בדיוק כמו מקצוע התועמלנות, כל מי שמכיר היום את עולם הרפואה, לא יכול לדמיין אותו כבר ללא פלטפורמות כמו "מועצות ייעוץ מדעיות" ("scientific advisory boards") ו"לשכות מרצים" ("speakers bureaus"). אבל לא רבים יודעים שגם את הפלטפורמות האלה יזם ארתור סאקלר. הפלטפורמות האלה מאפשרות עד היום לפארמה לטפח את מה שמכונה "מנהיגי דעה" שישפיעו על רופאים אחרים, אבל בפועל הוא מאפשר לחברות התרופות לשלם לרופאים שהם חפצים ביקרם, בכסות תמימה של "יועצים" או "מרצים". את הרעיון של מנהיגי דעה הגה עוד לפני ארתור איש יחסי ציבור אחר, מפורסם עוד יותר ממנו – אדוארד ברנייס. ברנייס, שנחשב לאבי הפרופגנדה, היה אחיינו של הפסיכואנליסט המפורסם זיגמונד פרויד. על בסיס תורת הפסיכואנליזה הוא פיתח את פסיכולוגיית ההמון, ובעזרתה אסטרטגיות וטקטיקות שכמעט כולן מיושמות עד היום על ידי תאגידים ופוליטיקאים להשפעה על ההמונים. הוא הבין היטב את כוחם של מנהיגי הדעה. "אם אתה יכול להשפיע על המנהיגים, עם או ללא שיתוף הפעולה המודע שלהם, אתה משפיע אוטומטית על הקבוצה שהם סוחפים אחריהם", הוא כתב בספרו פרופגנדה. לא מצאתי במאמרים או בספרים עדות לכך שארתור התבסס על ברנייס, אבל קשה להימנע מלחשוב על כך כשקוראים את השיטות שפיתח.

מסיבת ההשקה של הסיגממצין

אבל ראש החץ הקריטי ביותר בפלייבוק היה כמובן הרגולטורים. כי עם כל הכבוד לשכנוע הרופאים, לארתור היה ברור שכדי להשפיע עליהם הוא חייב קודם כל להשפיע על ה-FDA. כדי להצליח להגיע לרגולטורים ולשחד אותם הוא היה חייב לעבוד מאחורי הקלעים, שכן הקשרים שנרקמו איתם היו חייבים להישאר חשאיים. ארתור היה מאסטר בייצור ארגוני אסטרוטרפינג – ארגוני חזית שתאגידים יכולים להסתתר מאחוריהם. הוא יצר מגוון חברות ורשם אותם על שמה של אשתו הראשונה, אלסה סאקלר, כדי להסתיר את בעלותו עליהם. השותפות ב-IMS עם פרוהליך, יריבו לכאורה, הייתה רק אחת מהן. שתי חברות נוספות שהבעלות הסודית שלו עליהן התגלתה לאחר מותו היו חברת MD Publications ממנהטן ו-Medical and Science Communications Associates. בשתיהן הועסקו בשכר פקידים בכירים ב-FDA, כדי להבטיח את תמיכתם במוצרים של חברות התרופות.


ארתור היה מאסטר בייצור ארגוני אסטרוטרפינג – ארגוני חזית שתאגידים יכולים להסתתר מאחוריהם. הוא יצר מגוון חברות ורשם אותם על שמה של אשתו הראשונה, אלסה סאקלר, כדי להסתיר את בעלותו עליהם.


אחד הפקידים שחברת MD Publications העסיקה היה ד"ר הנרי וולש, ראש חטיבת האנטיביוטיקה של ה-FDA. וולש, שהצטרף ל-FDA ב-1938, זכה במדליה על שירות מצטיין בצבא האמריקאי במהלך מלחמת העולם השנייה, ועל פיתוח התקנים, הבדיקות והמדיניות שאיפשרו להגדיל את ייצור הפניצילין לשימוש הצבא במלחמה. אין זה מפתיע אפוא שפייזר הייתה להוטה לגייסו. הצינור שאיפשר את זה היה MD Publications Inc, הוצאה לאור ממנהטן, שהבעלים הראשי (הגלוי) והמו"ל שלה היה ד"ר פליקס מרטי-איבניז. באמצעות ההוצאה הזו, פייזר שילמה לוולש 260,766 דולר בתמורה לעזרתו בקידום האנטיביוטיקות שלה.

כשג'ון ליר מה- Saturday Reviewשאל את ד"ר וולש אודות הקשרים שלו עם יצרניות התרופות, וולש השיב: "זה העסק שלי מאיפה ההכנסה שלי". באשר ל-MD Publications הוא טען: "הקשר היחיד שלי הוא כעורך, תפקיד שעליו אני מקבל הוקרה". אלא שהוא שיקר.

השקר נחשף כשיו"ר ועדת ההגבלים העסקיים והמונופולים של הסנאט האמריקאי, קארי אסטס קפאובר, החליט לחקור את הקשרים של וולש עם חברות התרופות ובמאי 1960 פתח בסדרה של חקירות ושימועים שהובילה להתפטרותו המידית. למרות שמדובר באחת השערוריות החמורות ביותר שנחשפו בתולדות ה-FDA, קשה למצוא תיעוד ציבורי של הפרשה. מיד לאחר שהיא התפוצצה, היא זכתה לסיקור קצר ב-Time ב-30 במאי 1960, ובהמשך במאמר שפורסם ב-1979 בספר שהוציא לאור מוסד ג'והן הופקינס להיסטוריה של הרפואה, ובספר שפורסם ב-2018 על תולדות האנטיביוטיקה.

מהרישומים בוועדה עולה כי MD Publications Inc "דגה" את וולש ב-1952. כחלק מהעסקתו, וולש ערך סדרה של כתבי עת רפואיים שקידמו תרופות חדשות. כעורך, הוא זכה לתגמול נאה: 7.5% מההכנסות של כתבי העת נטו מפרסום, ובנוסף הכנסה של 25% מהעלות של הוספת דפים "אקסטרה" לאחר הסגירה, ו-50% מההכנסה נטו ממכירת העותקים.

הרווחי ביותר מבין כתבי העת היה Antibiotic Medicine and Clinical Therapy, שהופץ בחינם ל-60 אלף רופאים. עם קהל מקצועי כה גדול, כתב העת היה אטרקטיבי מאוד עבור יצרניות התרופות. בתמורה לפרסומות שהתפרשו על פני שטחי ענק בעיתון, התפרסמו בו מאמרים אוהדים לתרופות שלהן, שלעתים קרובות נכתבו על ידי חוקרים שעובדים עבור היצרניות עצמן. החברות בתורן, קנו שפע של עותקים של המאמרים כדי להציף את הרופאים בפרסומים על המוצרים החדשים ביותר שלהן.

על פי ה-Time, במהלך שמונה שנים קיבל וולש יותר מ-200 אלף דולר עבור חלקו בפרסום ובעותקים. בנוסף, התברר ש-Parke, Davis & Co, חברה בת של פייזר, השקיעה 100 אלף דולר בהוצאת מהדורה בריטית של כתב העת Antibiotic Medicine and Clinical Therapy, וכשהיא נכשלה, נותרו בקופה 37,945 דולר – שוולש התחלק בהם עם הבעלים והמו"ל של ההוצאה, מרטי-איבניז. בהמשך, וולש ומרטי-איבניז אף הקימו יחד אנציקלופדיה רפואית – Medical Encyclopedia Inc, שהם ונשותיהם היו הבעלים היחידים שלה. הם פתחו את המיזם בעזרת סיוע מכספי הממשל, כשמדי שנה במשך חמש שנים, חטיבת האנטיביוטיקה עזרה לתת חסות לסימפוזיון על אנטיביוטיקה. הדוחות הטכניים שהוצגו, לעתים קרובות על ידי מומחים ממעבדות ממשלתיות ומאוניברסיטאות גדולות, פורסמו בדו"ח שנתי, כשהרווחים מהפרסום הועברו לאנציקלופדיה, מה שהניב לוולש 36,750 דולר נוספים.

וגם זה לא היה הכל. כחלק מהעבודה, פייזר, בהנחיית משרד הפרסום של סאקלר, ערכו את הנאומים של וולש והכניסו לתוכו סיסמאות פרסום. באחד המקרים, בסימפוזיון האנטיביוטיקה השנתי ב-1956 שבו וולש היה הנואם המרכזי, הוא אמר בין היתר: "אנחנו נמצאים כעת בעידן השלישי של טיפול אנטיביוטי"... הביטוי הזה, כמו ביטויים נוספים שבהם הוא השתמש, הוכנסו לנאומו על ידי הקופירייטרים של סאקלר, ובהמשך שימשו את החברה בחומרים הפרסומיים, כדי להעניק אמינות לאנטיביוטיקת הפלא החדשה שלה, סיגממצין. פייזר הגדירה אותה בקמפיין הפרסום בדיוק במלים האלה: "העידן השלישי של האנטיביוטיקה". הכנס היה למעשה מסיבת ההשקה של הסיגממצין. בתמורה, החברה רכשה 238 אלף עותקים של הנאום ושילמה לוולש יותר מ-85 אלף דולר עבורם. רוב העותקים הושלכו לאשפה. זו הייתה פשוט דרך חוקית להלבין את השוחד.

מכתבים שפורסמו מאוחר יותר חשפו כי סאקלר ווולש תקשרו אישית. וולש ביקש מסאקלר "מעט עזרה מבחוץ" במימון כתב עת חדש נוסף. כשהאמת נחשפה, ד"ר וולש נאלץ להתפטר מה-FDA בבושת פנים. אבל הוא פרש לפלורידה עם פנסיה מלאה, שלא נפגעה עקב חשיפת הפרשה. כשנפטר בגיל 80 ממחלת לב, כתבת הספד על מותו בוושינגטון פוסט לא הזכירה במילה את השערורייה שהובילה להתפטרותו.


הכנס היה למעשה מסיבת ההשקה של הסיגממצין. בתמורה, החברה רכשה 238 אלף עותקים של הנאום ושילמה לוולש יותר מ-85 אלף דולר עבורם. רוב העותקים הושלכו לאשפה. זו הייתה פשוט דרך חוקית להלבין את השוחד.


בוחנת התרופות שהפכה לחושפת שחיתויות: הסוכנות נכשלה כליל בפיקוח על שיווק התרופות

זה לא היה מקרה בודד. ד"ר ברברה מולטון, שעבדה ב-FDA במשך חמש שנים כבוחנת תרופות לפני שהתפטרה ב-1959 והפכה לחושפת שחיתויות, העידה גם היא בפני קפאובר ב-2 ביוני 1960. ד"ר מולטון ציטטה ממכתב שכתבה (אך מעולם לא שלחה) לג'ורג' לאריק, ראש ה-FDA דאז. לדבריה, הסוכנות "נכשלה כליל" בפיקוח על שיווק התרופות, ולמעשה, השתחווה בפני החברות שהוא אמור לפקח עליהן. היא סיפרה שאפילו ננזפה על כך שלא הייתה "מנומסת מספיק לחברים בתעשייה הפרמצויטית".

ב-1962 זומן גם ארתור סאקלר עצמו להעיד בפני ועדת המשפט של הסנאט. אסטס קפאובר חקר גם אותו – על פרסום מטעה של תרופות. ארתור, חלקלק כצלופח, הציג את עצמו כאקדמאי ניו-יורקי מכובד, פסיכיאטר חוקר ורופא רחום המקדיש את עצמו לרווחת מטופליו ולסטנדרטים האתיים של מקצוע הרפואה. אבל קפאובר לא התרשם ממסך החמלה והאתיקה. הוא הכין מזכר שסיכם את הגישה של סאקלר: "אימפריית סאקלר היא פעולה משולבת לחלוטין, בכך שהיא יכולה להמציא תרופה חדשה במפעל פיתוח התרופות שלה, לבדוק את התרופה קלינית ולהבטיח דיווחים חיוביים על התרופה מבתי החולים השונים שאיתם יש להם קשרים, להגות את הגישה הפרסומית ולהכין את העותק הפרסומי בפועל שבאמצעותו תקודם התרופה, לפרסם את המאמרים הקליניים כמו גם את העותק הפרסומי בכתבי העת הרפואיים שלהם, (ו)להכין ולשתול מאמרים בעיתונים ובמגזינים".

בספרו Pain Killer: A "Wonder" Drug's Trail of Addiction and Death מתאר בארי מאייר, שהיה כתב חוקר בניו יורק טיימס, כיצד הסנאטור קפאובר שאל את סאקלר על החברה השנייה שהוא החזיק בבעלות בסתר, Medical and Science Communications Associates – שהייתה ידועה בהפצת "פייק ניוז". אף שכתובת החברה הייתה זהה לזו של סוכנות הפרסום MacAdams של סאקלר, ארתור טען שלא החזיק בה מניות ושמעולם לא היה מנהל בה. מה שהוא לא הזכיר היה שאשתו לשעבר הייתה בעלת המניות היחידה של החברה.

געגועים לגוטליב 

הנרי וולש לא היה פקיד ה-FDA הראשון שהושחת על ידי הפארמה, והוא בוודאי לא היה האחרון. במחקר שפורסם ב-2016 ב-BMJ בחנו חוקרים את היסטוריית התעסוקה של 55 צוותים ב-FDA שביצעו סקירות תרופות במהלך תקופה של 9 שנים, בין 2001 ל-2010 בתחום ההמטולוגיה-אונקולוגיה. הם גילו ש-15 מתוך 26 העובדים שעזבו את הסוכנות – דהיינו יותר ממחציתם, עברו לעבוד בתעשיית התרופות. הפרקטיקה הזו נמשכת עד היום. אחת הדוגמאות האחרונות – ד"ר סקוט גוטליב, שכיהן כראש ה-FDA בין מאי 2017 לאפריל 2019 דילג ביוני 2019 לפייזר, כחבר בוועד המנהל של החברה, מהלך שהניב לו אופציות בשווי של למעלה מ-330 אלף דולר. מנהלי חברות הפארמה הצטערו לראות אותו עוזב. כמה מהם, בהם מנכ"ל נוברטיס, אף אמרו בגלוי: "אנחנו הולכים להתגעגע אליו". זה לא מפתיע, שכן בתקופת כהונתו ב-FDA גוטליב צמצם את מספר הבדיקות שנערכו ליצרני התרופות והאיץ את תהליך האישור של תרופות ניסיוניות וגנריות – מדיניות שהועילה ישירות לשורת הרווח של הפארמה.


מנהלי חברות הפארמה הצטערו לראות אותו עוזב. כמה מהם, בהם מנכ"ל נוברטיס, אף אמרו בגלוי: "אנחנו הולכים להתגעגע אליו". זה לא מפתיע, שכן בתקופת כהונתו ב-FDA גוטליב צמצם את מספר הבדיקות שנערכו ליצרני התרופות והאיץ את תהליך האישור של תרופות ניסיוניות וגנריות – מדיניות שהועילה ישירות לשורת הרווח של הפארמה.


 על פי אתר Violation Tracker, המנטר את הפרות החוק של חברות התרופות, פייזר שילמה מאז שנת 2000 קנסות בשווי של קרוב ל-11 מיליארד דולר. הקנסות נועדו ליישב הסדרים עם משרד המשפטים בגין הונאות פליליות חמורות, בהן בין היתר, קידום ושיווק בלתי חוקי של תרופות, הטעיית משקיעים בנוגע לנתוני ניסויים על תרופות, הפרת בטיחות במוצרים ומתן שוחד לרופאים ולפקידים בארה"ב ובמדינות זרות. אף על פי כן, החברה המשיכה לבצע באופן עקבי במהלך השנים עבירות אזרחיות ופליליות חמורות. "האם עונשים פליליים ואזרחיים של מאות מיליוני דולרים הם גורם מרתיע משמעותי בפני הפרת חוק על ידי חברות תרופות בינלאומיות?", שאל ד"ר סידני וולף, המייסד והמנהל של Public Citizen's Health Research Group, ארגון לובי לתמיכה בצרכנות ובריאות במאמר ב-BMJ ב-2013. "כן..., אבל רק אם גודל העונשים עולה על הרווחים של החברות כשהן מפרות את החוקים, ורק אם האכיפה... יעילה. למרבה הצער, זה לא המצב". המצב הנוכחי מייצר למרבה הצער תמריץ לחברות לבצע עבירות ופשעים, כשהקנסות נלקחים בחשבון מראש בשקלול קר עם הרווחים. כל עוד שאף בכיר בחברות האלה לא ישלם מחיר אישי, זה לא הולך להשתנות.

ארתור סאקלר הניח את הזרעים שייצרו עבור פייזר ובהמשך עבור פורדו פארמה עושר מעבר לחלומותיו הפרועים ביותר, וייצר את הפלייבוק, שהפך לאיום של ממש על הבריאות והחברה בעולם כולו.


בואו להשפיע עוד היום

"מגזין זמן אמת" הוא אתר תקשורת שהוקם כדי לספק את מה שחסר כל כך במדיה – עיתונות אחרת, מעמיקה, המייצרת תוכן איכותי, שכולל תחקירים, סקירות ומאמרי עומק, ופועלת מתוך תחושת שליחות וללא אינטרסים מסחריים או פוליטיים, בתמיכת הציבור הרחב.

לתמיכה או הוראת קבע

תגובות לכתבה זו יועברו לאישור לפני פרסום. אנא השתמשו בשפה מכבדת ואם מצאתם טעות, אנא צרפו נימוק ענייני וקישור למקור הטענה.

5000 תוים נשארו


יבג י
מדהים יפה על זה אף אחד לא יעשה סרט
תודה רבה לך על כתבה מפורטת ומרתקת על העולם המושחת הזה.
ואף בלי להזכיר את המילה חיסונים.
צריך גם אחת כזאת בנושא החיסונים.

0

מסמך סיכום דיון של משרד הבריאות חושף: כבר כיום ארגון הבריאות העולמי מפעיל דה-פקטו את משרד הבריאות בישראל

כך עולה מסיכומי ישיבות הוועדה המייעצת בנושא הפוליו, בשנים 2022-2023, שנחשפו כעת בעקבות עתירה נוספת של הכלכלן ומנתח המערכות דוד שולדמן על פי חוק חופש המידע

מאז תחילת הקורונה לא חתמו חברי הצוות לטיפול במגיפות על הסדר ניגוד עניינים

במשך ארבע שנים ועד היום: חברי הצט"מ, שהמלצותיהם היו אלה שקבעו את מדיניות הטיפול הנוקשה בהתפרצות הקורונה, כולל אמצעים כמו סגרים, בידודים, תו ירוק וחיסונים, לא חתמו על הסדר ניגוד עניינים, ומשרד הבריאות טוען שאינו יכול לומר למי מהחברים היה ניגוד עניינים

משרד הבריאות ממשיך לעבור על החוק ולהסתיר את תרומות חברות התרופות

משרד הבריאות, שזכה בפרס השקיפות, מפר באופן סדרתי את חובת פרסום דו"ח התרומות של חברות התרופות למערכת הבריאות. המשרד נמנע כבר שנה תמימה מלפרסם את נתוני 2022, ורק לפני חודש, באיחור של כמעט שנתיים, בעקבות התראה לפני תביעה משפטית, פרסם את נתוני 2021, שהראו שפייזר הכפילה את תרומותיה לעומת 2020

שערוריית פאולו מקיאריני: הקלות הבלתי נסבלת של נוכלויות רפואיות – חלק ב'

כתבי העת הרפואיים, אלה שאמורים לשמש כשומרי הסף של האתיקה והרגולציה במחקרים הקליניים ולמנוע ניסויים מסוכנים בבני אדם, ובראשם ה-Lancet, אחד מכתבי העת היוקרתיים והמובילים ברפואה – נפלו אף הם שדודים לרגלי מקיאריני. חמור מכך, הם קידמו אותו ועזרו לו לצבור מוניטין, אשר איפשר לו להמשיך ולבצע את ניסוי הפרנקנשטיין שלו במטופלים תמימים נוספים

שערוריית פאולו מקיאריני: הקלות הבלתי נסבלת של נוכלויות רפואיות - חלק א'

הסיפור של ד"ר פאולו מקיאריני, המנתח הכריזמטי שעולם הרפואה הכתיר כחלוץ תחום תאי הגזע אך התברר כנוכל רצחני שהרג בייסורים את מרבית מנותחיו בשיטה ה"מהפכנית" שפיתח להשתלת איברים סינתטיים, הוא הרבה יותר מעוד תסריט נטפליקס על שרלטן בעל קסם אישי. זהו סיפור שמדגים את הקלות הבלתי נסבלת של מעשי נוכלות מסוכנים ברפואה, ואת הכשל המערכתי של כל המוסדות והמערכות החשובים בעולם הרפואה שהיו אמורים לעצור אותם

צפון קוריאה תהפוך מחר לחברה במועצת המנהלים של ארגון הבריאות העולמי

בין הנושאים שבהם צפוי הדיון הקרוב צפוי לעשות – "השפעת האלימות בעזה". זאת, בזמן שצפון קוריאה מספקת נשק ואימונים לחמאס, לחיזבאללה ולחות'ים

בואו להשפיע עוד היום

"מגזין זמן אמת" הוא אתר תקשורת שהוקם כדי לספק את מה שחסר כל כך במדיה – עיתונות אחרת, מעמיקה, המייצרת תוכן איכותי, שכולל תחקירים, סקירות ומאמרי עומק, ופועלת מתוך תחושת שליחות וללא אינטרסים מסחריים או פוליטיים, בתמיכת הציבור הרחב.

לתמיכה או הוראת קבע

אולי יעניין אותך גם...