חקירה ציבורית או ועדות אמת לריפוי הקורונה הפוליטית

הגענו לסוף עונת הקורונה. הממשלה מוכנה לאפשר לציבור להוריד מסיכות, אבל אין סיכומים, חוזרים לשגרה, אל היום יום יום השוחק. זה צפוי ולא מפתיע. אין מה להלין, שכן זהו מהלך הטבע האנושי, ויצר ההישרדות מכתיב לנו להמשיך קדימה מבלי להביט לאחור. מדוע בכל זאת ממשיכים מתנגדי התו הירוק, מתנגדי החיסונים לילדים, ובכלל, כל אלה שהעזו לומר משהו אחר, כמו למשל משתתפות ומשתתפי שיירת החירות, אנשי ונשות המקצוע של מח"צ לקורונה, להיות מודאגים? למה הם לא רגועים? מדוע הם אינם 'משחררים' וחוזרים לשגרה? התשובה האינסטינקטיבית היא – כוחו של הרגל. קשה להם לחזור לשגרה אחרי שנתיים של מאבק בלתי מתפשר. אלא שהתשובה הזו מתעלמת מהעובדה שאנו רחוקים מהשגרה, שכן חוק הסמכויות שריר וקיים. התפיסה שבכל רגע נתון אפשר לחייב את כולם בסגר, מסכות, חיסונים, בדיקות ומה לא, נותרה בעינה, ומקבלי ההחלטות מתייחסים אליה כאל כתפיסה בלעדית שלא ניתן להפריכה. ואולם, מקבלי ההחלטות הללו מוגנים מפני ביקורת ומצוידים בהסכמים מושחרים עם פייזר ובהחלטות ממשלות החסויות לשלושים שנה, כאילו מדובר בסוד ביטחוני – מה שנותן יותר משקל לחשד שיש להם מה להסתיר.

כל אלה סיבות מספיקות עבור כל אחד ואחת מאיתנו להיות מודאגים. הקורונה הפוליטית מכה בנו כמו רוצח שקט, כזה המכרסם בחירות האישית ובחוסן של המשטר הדמוקרטי, ומוביל אותנו אל מחוזות השליטה המוחלטת בכולנו. חשוב גם לזכור שחוק הסמכויות, המחליש את יכולת הכנסת לפעול מול הממשלה, נחקק ברוב של תשעה ח"כים שתמכו ושלושה שהתנגדו. 

במלים אחרות, השיטה לא השתנתה. היא נותרה בעינה, אלא שכעת לא מדברים עליה, ולכן, אני אישית חבר במועצת החירום הציבורית לקורונה, ממשיך לפעול כמו יתר החברות והחברים. אני מודה, אני עיתונאי וחוקר מדע המדינה ומודאג ממה שאני רואה וחווה. ה'דאשבורד' של משרד הבריאות ממשיך למדוד מאומתים וחולים בקורונה. אנחנו, להבדיל, מונים את ההרס הנורא שהותירו מקבלי ההחלטות בבתי הספר, בנפשותיהם של הילדים, שנפגעו בנפשם בגלל מדיניות לא מרוסנת, והחלטות פסיאודו-רפואיות נוספות שנסמכות על מחקרים חלקיים ומעוררי מחלוקת.

דווקא כעת, כשנדמה שחזרנו לשגרה, זה הזמן לנסות להבין מדוע החיסונים נגד קורונה מאבדים את אמון הציבור. הרי השיווק האובססיבי שלהם לא נפסק. האמון בהם פחת משום שהמציאות טופחת על פני החוקרים, שהציגו הצלחות תוך התעלמות מהתמונה הכוללת. למרות האופטימיות האינסופית שלי ולמרות הרצון הטבעי לחזור לשגרה, אני רוצה שנעצור ונקבל החלטה, לחקור מה קרה כדי שנלמד ונתקן. יש אינספור דרכים לעשות את החקירה, בבית המשפט, בכנסת, בוועדת חקירה ממלכתית. לאור ניסיון העבר, אינני רוצה ועדת חקירה בראשות שופט עליון בדימוס, קצין צבא בכיר במיל, עורך דין או חשבונאי. מדוע? משום שאלה נצמדים לרוב אל כתב המינוי שנכתב על ידי הממשל, והתוצאה גלומה בשאלה שמוצגת לפני הוועדה, כך שלא אחת אפשר לדעת כבר מראש מה תהיה ההחלטה שתיכתב. בעיה נוספת היא המתודולוגיה, שהיא משפטית בעיקרה ולא מבוססת על עקרונות מוסר ואתיקה.

אני רוצה חקירה ציבורית – חקירה שבה תהיה מעורבות מלאה של כלל המגזרים בחברה, שבה יהיו שותפים אנשי אקדמיה ומעשה. אני רוצה שאלו החוקרים את עולם המוסר והאתיקה יהיו מעורבים, כדי שנוכל ללמוד מה ראוי לעשות ולא רק מה מותר על פי חוקה, חוק ומשפט. הגיעה העת לדו"ח שנכתב בשפה ברורה, לאחר הקשבה לכלל העדויות בנפש חפצה. דין וחשבון שייכתב בלי מלים מתחכמות ומכבסות, אלא במלים שמסבירות בפשטות מה היה, מהו המצוי, ומה רצוי וראוי. דין וחשבון לכל שוחרי הדמוקרטיה ההשתתפותית, הדמוקרטיה הישירה ובכלל. כדאי לנו כאזרחים לאמץ דמוקרטיה שבה מגיעים להסכמות. דמוקרטיה שבה נבחרי הציבור פועלים מתוך רצון לבנות חברה שפועלת על פי הראוי והמוסרי. נבחרי הציבור שמבקשים למצוא ביחד איתנו בעבודה קשה ומאומצת את הטוב המשותף.

אפשרות נוספת היא להקים ועדות אמת ופיוס, שבהן תיחשף האמת בלי מורא ובלי חשש מעונש. אמת שתהיה בסיס לריפוי פוליטי ופיוס, ולבניית חברה מתוקנת שמכירה בכללי הראוי והמוסרי כדי להימנע מתופעות כאלה בהמשך. לא אחת זו דרך טובה יותר לבירור סוגיות שיכולות לפרק חברה. טוב היה אילו היו מוקמות ועדות כאלה בסוגיות כאובות כמו היחסים בין יהודים לערבים, ילדי תימן, ועוד סוגיות רבות שנותרות ללא פתרון. משבר הקורונה החברתי-פוליטי חייב לזכות בטיפול עומק אם אנחנו חפצים במדינה דמוקרטית ראויה לאזרחיה.
הגענו לפסק זמן בחרדה הבריאותית, וזו העת לטפל בפצעים החברתיים והפוליטיים. ברגע שנהיה חברה טובה והגונה, נהיה גם חברה בריאה ומאושרת.