"למען בטיחותכם": השפה החדשה של הצנזורה

בשעות הבוקר של יום ראשון, 10 בנובמבר 2024, יום הזיכרון הבריטי, נשמעה נקישה על דלת ביתה של אליסון פירסון, עיתונאית ובעלת טור בכירה ב"דיילי טלגרף". על מפתן הדלת עמדו שני שוטרים ממשטרת אסקס. הם הודיעו לה כי היא נחקרת תחת אזהרה בחשד להסתה לשנאה גזעית.

פירסון ביקשה לדעת על איזה פרסום מדובר. השוטרים סירבו להשיב. הם גם סירבו למסור לה מי הגיש את התלונה נגדה. רק בהמשך התברר שהחקירה נפתחה בעקבות ציוץ שפרסמה ברשת X כשנה קודם לכן. באותו ציוץ זיהתה בטעות פעילים פוליטיים כ"שונאי יהודים". משהבינה שמדובר בטעות בזיהוי, מחקה את הפרסום זמן קצר לאחר מכן. למרות זאת, שנה לאחר מכן התייצבה המשטרה בפתח ביתה.  

החקירה נגד פירסון התנהלה במסגרת מנגנון המכונה "אירוע שנאה שאינו פשע" (Non-Crime Hate Incident), שמאפשר למשטרה לתעד ולחקור אירועי שנאה גם כאשר לא מיוחסת לחשוד עבירה פלילית. חמור מכך, החוקרים השתמשו בסמכויות מיוחדות תחת סעיף 17 לחוק הסדר הציבורי, שנועד במקור להתמודד עם הסתה חמורה לאלימות ולטרור, ולא עם טעויות או הבעת דעה ברשתות החברתיות.

המקרה עורר סערה ציבורית והוגדר על ידי פוליטיקאים ומשפטנים כמתקפה קפקאית חמורה על חופש העיתונות וחופש הביטוי במדינה. אלא שלא מדובר באירוע חריג. בשנים האחרונות מופיעים בזה אחר זה יוזמות, חוקים ומנגנונים חדשים המבקשים להרחיב את הפיקוח על השיח הציבורי. וזה קורה לא רק בבריטניה, אלא במדינות מערביות נוספות, בהן קנדה, אוסטרליה ומדינות האיחוד האירופאי.

לכאורה מדובר ביוזמות נפרדות שנולדו במדינות שונות, במערכות משפט שונות ובנסיבות שונות. אולם כשמתבוננים בתמונה הרחבה מתגלה תבנית ברורה: הרחבה שיטתית ומתמשכת של סמכויות הפיקוח על השיח הציבורי. הן אף משתמשות שוב ושוב באותה שפה: "בטיחות", "חוסן", "מניעת נזקים", "הפחתת סיכונים" ו"הגנה על הדמוקרטיה". באופן פרדוקסלי, דווקא הצעדים שמצמצמים את חופש הביטוי מוצגים כהגנה על הציבור ועל הדמוקרטיה.

השאלה המטרידה היא – איך קרה שרעיון שעד לא מזמן נתפס כבלתי לגיטימי בכל דמוקרטיה מערבית, שב ומופיע בדלת הראשית של החוק והרגולציה?

ומדוע דווקא עכשיו?

מיהם השחקנים שמקדמים את המגמה הזו? מהם המנגנונים שבאמצעותם היא פועלת? וכיצד הם מופעלים במטרה לזכות בלגיטימציה ציבורית, למרות שהם חותרים תחת אחד מערכי היסוד של הדמוקרטיה?

"לחסן את הציבור מפני 'דיסאינפורמציה'"

"אם מתייחסים למניפולציה של מידע כאל וירוס, במקום לנסות לטפל בו לאחר שכבר התבסס באמצעות הפרכת מידע (Debunking), עדיף בהרבה לחסן כך שהגוף יהיה מוגן. הפרכה מראש (Prebunking) היא אותה הגישה בדיוק".

את הדברים האלה אמרה נשיאת הנציבות האירופית אורסולה פון דר ליין ב-14 במאי 2024, פסגת הדמוקרטיה בקופנהגן. הם אינם רק מטאפורה ציורית. הם מבטאים את הנרטיב שבאמצעותו ממסגרות כיום ממשלות וארגונים בינלאומיים את הרחבת הפיקוח על השיח הציבורי – לא כצנזורה, אלא כהגנה על הציבור, על הדמוקרטיה ועל "הבטיחות" במרחב הדיגיטלי.

בעידן הדמוקרטי, הצנזורה הכי מתוחכמת היא זו שמתחפשת להגנה על הדמוקרטיה עצמה.

אם דבריה של פון דר ליין נשמעים חריגים, הדוגמאות הבאות מלמדות שהם אינם יוצא דופן כלל. להפך. הם מבטאים את המגמה ההולכת ומתפתחת בהדרגה במדינות המערב, תוך שימוש באותה רטוריקה ממש. אף שכל מדינה פועלת באמצעות כלים משפטיים ורגולטוריים שונים, בחינה שלהן זו לצד זו מגלה קווי דמיון מפתיעים.

בריטניה
בריטניה היא אחת הדוגמאות הבולטות למגמת הרחבת הפיקוח על השיח הציבורי במדינות המערב. מגמה זו באה לידי ביטוי בשלושה מישורים: שימוש גובר בדין הפלילי כלפי התבטאויות ברשתות החברתיות, הרחבת סמכויות המשטרה גם למקרים שאינם עבירה פלילית, והטלת אחריות הולכת וגוברת על הפלטפורמות הדיגיטליות.

היקף השימוש בדין הפלילי גדל בשנים האחרונות באופן ניכר. נתונים שאסף ה-Times הלונדוני באמצעות בקשות חופש מידע ל-35 כוחות משטרה באנגליה ובוויילס העלו כי בשנת 2023 בוצעו למעלה מ-12 אלף מעצרים בגין פרסומים ברשתות החברתיות – יותר מפי שניים ממספרם ב-2017. עם זאת, פחות מעשירית מן המעצרים הסתיימו בהרשעה.

אחד המקרים הבולטים היה פרשת לוסי קונולי, אזרחית בריטית שנעצרה בעקבות פוסט שפרסמה ב-2024 ברשת X, בעקבות רצח שלוש ילדות בסאות'פורט בקיץ 2024, ובו קראה לגרש מבקשי מקלט ולהצית מלונות שבהם הם שוהים. אף שמחקה את הפוסט כעבור שעות ספורות והביעה חרטה, קונולי הורשעה בעבירת הסתה לשנאה גזעית ונידונה ל-31 חודשי מאסר.

לצד השימוש בדין הפלילי התפתח בבריטניה בשנים האחרונות גם מנגנון אחר – Non-Crime Hate Incident  (NCHI), שמאפשר למשטרה להתערב גם כאשר כלל לא מיוחסת לאדם עבירה פלילית. פרשת אליסון פירס ממחישה היטב כיצד מיושם מנגנון זה. במקביל, חוק נוסף חדש שנכנס לתוקף בהדרגה החל מ-2934 – Online Safety Act, מרחיב את האחריות גם אל הפלטפורמות הדיגיטליות, ומטיל עליהן חובות שנועדו לצמצם את הפצתם של תכנים הנתפסים כמזיקים.

קנדה
גם קנדה פועלת בשנים האחרונות להרחבת הפיקוח על השיח המקוון, אם כי בדרך שונה מאשר בבריטניה. במקום להסתמך בעיקר על מנגנוני אכיפה קיימים, עיצבה הממשלה מסגרת רגולטורית חדשה, שנועדה להתמודד עם מה שהוגדר כ"נזקים מקוונים" (Online Harms).

הביטוי המובהק ביותר לגישה זו היה הצעת חוק ה-Online Harms Act (Bill C-63) שהוגשה ב-2024. אף שהצעת החוק לא הושלמה בעקבות פיזור הפרלמנט, היא ממחישה היטב את הכיוון שאליו ביקשה הממשלה להוביל את הרגולציה על השיח המקוון.

לפי מסמך הרקע שפרסמה ממשלת קנדה עם הגשת ה- Bill C-63, מטרת החוק הייתה "להפוך את הפלטפורמות לאחראיות ליצירת מרחב מקוון בטוח יותר", בעיקר עבור ילדים. זאת, באמצעות הטלת חובות רחבות לזיהוי ולהפחתת סיכונים, לצד הקמת מערך חדש של גופי פיקוח ואכיפה.

ואולם, הצעת החוק כללה סעיף העוסק בהרחבת השימוש ב-Peace Bond, צו מניעתי שבית משפט רשאי להוציא במטרה למנוע עבירה עתידית. כלומר, מדובר באמצעי מניעתי, שלשם הפעלתו לא יהיה צורך להוכיח שעבירה כבר בוצעה  די יהיה בכך שבית המשפט ישתכנע שקיים חשש סביר לעבירת שנאה בעתיד.

אוסטרליה
באוסטרליה הוקם רגולטור ייעודי, ה-eSafety Commissioner, שהוסמך לפקח על המרחב הדיגיטלי ולהפעיל סמכויות כלפי פלטפורמות ומשתמשים. בין היתר, לרגולטור סמכויות להורות על הסרת תכנים, להוציא צווי הסרה, ולהטיל קנסות. לצד סמכויות האכיפה, מקדם הרגולטור גם את מדיניות ה"Safety by Design". לפי המסגור הרשמי של הרשות, שירותים דיגיטליים צריכים להיות מתוכננים מראש באופן שיצמצם את הסיכון לחשיפה לתכנים המוגדרים כמזיקים.

אחד ממקרי המבחן הבולטים התרחש באפריל 2024, לאחר שפיגוע דקירה בכנסייה בסידני תועד והופץ ברשתות החברתיות. הסרטון, שתיעד את תקיפתו של הבישוף מאר מארי עמנואל במהלך דרשה, הפך לוויראלי בתוך שעות. בעקבות האירוע הורתה ה-eSafety Commissioner לפלטפורמת X להסיר את הסרטון לא רק עבור משתמשים באוסטרליה, אלא מכלל משתמשי הפלטפורמה בעולם. חברת X חסמה את הגישה לסרטון באוסטרליה, אך סירבה להסירו באופן גלובלי מהפלטפורמה, בטענה שלרגולטור האוסטרלי אין סמכות להכתיב אילו תכנים יהיו זמינים למשתמשים מחוץ לגבולות המדינה. המחלוקת הגיעה לבית המשפט הפדרלי, שבתחילה הוציא צו זמני המחייב את X להסתיר את הסרטון, אך בהמשך סירב להאריכו, והרשות משכה את ההליך. אף שלא התקבלה הכרעה עקרונית, הפרשה המחישה עד כמה התרחבו שאיפותיהם של מנגנוני הפיקוח החדשים, וכיצד הן חורגות לעיתים גם מעבר לגבולות המדינה עצמה.

האיחוד האירופי
באיחוד האירופי קיבל הניסיון להרחיב את הפיקוח על השיח הציבורי את ביטויו המקיף ביותר. באמצעות שורה של חוקים, רגולציות ומנגנוני פיקוח מבקש האיחוד לקבוע כללים אחידים לכלל המדינות החברות ולפלטפורמות הדיגיטליות הפועלות בתחומו.

במרכז המערך הזה ניצב אחד ממנגנוני הרגולציה המשפיעים ביותר על השיח הדיגיטלי בעולם: חוק השירותים הדיגיטליים (Digital Services Act, DSA), שנכנס לתוקף מלא ב-2024. החוק אינו מסתפק בהסרת תכנים בלתי חוקיים בלבד. הוא מטיל על פלטפורמות דיגיטליות חובות רחבות ומקיפות לזיהוי, הערכה והפחתה של "סיכונים מערכתיים" (Systemic Risks).

סיכונים אלה כוללים לא רק עבירות פליליות, אלא גם השפעות אפשריות על תהליכים דמוקרטיים, בריאות הציבור, ביטחון הציבור, השיח האזרחי ומימוש זכויות יסוד. הפלטפורמות נדרשות לבצע הערכות סיכון תקופתיות, לנקוט צעדים פרואקטיביים להפחתת הסיכונים, ולדווח על כך לרשויות האיחוד האירופי – תחת איום כבד של קנסות, שיכולים להגיע עד 6% מהמחזור העולמי השנתי.

מבחינת הפלטפורמות, המשוואה פשוטה: הסיכון שבהשארת תוכן שעלול להיחשב כהפרת הרגולציה עלול להיות גבוה בהרבה מן הסיכון שבהסרתו. התוצאה היא תמריץ מובנה להסרת יתר של תכנים, מתוך חשש מפני אכיפה. החשש הזה כבר אינו תיאורטי. ב-2025 הטילה הנציבות האירופית קנס של 120 מיליון אירו על X במסגרת החלטת האכיפה הראשונה לפי ה-DSA, והמחישה כי החוק כבר עבר משלב החקיקה לשלב האכיפה.

השפעתו של החוק חורגת מגבולות האיחוד האירופי. מאחר שהפלטפורמות הדיגיטליות הגדולות פועלות בשוק האירופי, השינויים שהן מבצעות כדי לעמוד בדרישות החוק עשויים להשפיע גם על אופן ניהול התוכן במדינות אחרות.

לצד החוק מפעיל האיחוד האירופי מנגנונים משלימים, ובהם קוד ההתנהגות האירופי למאבק בדיסאינפורמציה (Code of Practice on Disinformation), רשת מרכזי המחקר ובדיקת העובדות EDMO, ומנגנון ה-Trusted Flaggers, שנועדו לסייע בזיהוי וסימון תכנים המוגדרים כמזיקים.

המנגנונים הללו לא נותרו על הנייר. בדצמבר 2023 פתחה הנציבות האירופית בחקירה רשמית נגד פלטפורמת X, בחשד להפרת הוראות ה-DSA. בין היתר, בשל אופן הטיפול שלה בסיכונים הקשורים להפצת תכנים המוגדרים על ידה כדיסאינפורמציה, ולהשפעתם האפשרית על תהליכים דמוקרטיים.

למרות ההבדלים בין בריטניה, קנדה, אוסטרליה והאיחוד האירופי, התמונה המצטיירת דומה להפליא: במדינות שונות, באמצעות כלים שונים, הולכת ומתרחבת ההתערבות הממסדית בשיח הציבורי. יתר על כן, גם הנרטיב הממסגר את המגמה הזו, והשפה המשמשת למסגור זהה: בכל המקרים, ההתערבות אינה מוצגת כצנזורה, אלא כאמצעי להגנה על הציבור ועל הדמוקרטיה, והמטאפורה של פון דר ליין – "לחסן את הציבור מפני דיסאינפורמציה" – חוזרת בכולן, עם מושגים כמו "חוסן" ו"מניעת נזקים".

איך מקדמים צנזורה בדמוקרטיה?

התמונה העולה מהדוגמאות הללו מעלה שאלה מתבקשת: אם צנזורה גלויה נחשבת בלתי לגיטימית בדמוקרטיות מערביות, כיצד זה שממשלות ורגולטורים מצליחים לקדם בהתמדה מנגנוני פיקוח ושליטה על השיח הציבורי — מבלי לעורר זעם והתנגדות ציבורית רחבים?

הסוציולוג האוסטרלי פרופ' בריאן מרטין, שמחקריו מתמקדים בדינמיקה של השתקה וצנזורה , מציע תשובה חדה ומעניינת. נקודת המוצא שלו פשוטה: צנזורה גלויה היא לרוב אסטרטגיה גרועה.

כאשר הציבור מזהה ניסיון ברור להשתיק מידע או לדכא ביקורת, עצם פעולת ההשתקה עלולה להפוך לבומרנג: היא מעוררת התנגדות חזקה, מגבירה את החשיפה למידע המושתק, ואף פוגעת ביוקרתם של מי שניסו להפעיל אותה.

לכן, טוען מרטין, בעלי כוח המבקשים למנוע ביקורת אינם מסתפקים בהשתקה עצמה. הם פועלים גם כדי למנוע את תגובת הנגד שהצנזורה עלולה לעורר. במקום להציג את המהלך כצנזורה, הם ממסגרים אותו מחדש כהגנה על הציבור, משתמשים בגופים ובערוצים בעלי לגיטימציה ציבורית, ומטשטשים את עצם פעולת ההשתקה.

לדבריו, זוהי בדיוק הסיבה לכך שניסיונות להגביל שיח בדמוקרטיות מודרניות אינם מופיעים בדרך כלל בדמות איסורים מפורשים על חופש הביטוי. הם מתפתחים בהדרגה, באמצעות מנגנונים הנראים לגיטימיים ואף רצויים. זהו ההיגיון העומד בבסיס מה שמרטין מכנה "Backfire Model" – כיצד ניתן למנוע מצנזורה להפוך לחרב פיפיות.

המודל של מרטין מתאר שורה של אסטרטגיות שבאמצעותן ניתן לקדם השתקה מבלי לעורר התנגדות ציבורית רחבה. למרבה ההפתעה, אלה בדיוק האסטרטגיות שבאמצעותן מקודמת כיום האבולוציה החדשה של הצנזורה במדינות המערב.

"הגנה על הציבור ועל הדמוקרטיה"
אחת האסטרטגיות המרכזיות שמתאר מרטין היא מסגור מחדש. במקום להציג את ההשתקה כצנזורה, היא ממוסגרת מחדש כמהלך שנועד להגן על הציבור מפני סכנה. הצנזורה אינה נעלמת, אלא מחליפה שפה.

זו בדיוק האסטרטגיה שבה משתמשות בריטניה, קנדה, אוסטרליה והאיחוד האירופי. בכולן, ההתערבות ממוסגרת כאמצעי להגנה על הציבור ועל הדמוקרטיה, והמטאפורה של פון דר ליין – "לחסן את הציבור מפני דיסאינפורמציה" – חוזרת בכולן, עם מושגים כמו "חוסן" ו"מניעת נזקים".

---

הצנזורה אינה נעלמת. היא פשוט מחליפה שפה

---

השינוי הזה אינו סמנטי בלבד. כשהשיח עובר ממושגים כמו "חופש ביטוי" ו"צנזורה" למושגים כמו "בטיחות", "חוסן", "נאום שנאה" או "ניהול סיכונים", משתנה גם האופן שבו הציבור תופס את ההתערבות. במקום להיראות כפגיעה בזכות יסוד, היא מוצגת כמהלך אחראי והכרחי להגנה על החברה.

לגיטימציה ציבורית לצנזורה
אסטרטגיה נוספת שמתאר מרטין היא שימוש בערוצים רשמיים. במקום לבצע את ההשתקה באופן גלוי וישיר, היא מועברת דרך מוסדות הנהנים מלגיטימציה ציבורית, כגון בתי משפט, רשויות אכיפה, רגולטורים, ועדות מקצועיות או גופים מנהליים. כך, פעולת הצנזורה אינה נתפסת כהחלטה פוליטית, אלא כהליך מקצועי, משפטי או מנהלי.

גם דפוס זה חוזר שוב ושוב בדוגמאות שסקרנו. בבריטניה הופעלה החקירה נגד אליסון פירסון באמצעות המשטרה ובמסגרת מנגנון ה-Non-Crime Hate Incident. בקנדה ביקשה הצעת החוק Bill C-63 להקים נציבות לבטיחות דיגיטלית וגופי פיקוח חדשים, לצד הרחבת סמכויות בתי המשפט באמצעות צווי Peace Bond. באוסטרליה הופקד הפיקוח בידי רגולטור ייעודי, ה־eSafety Commissioner, ואילו באיחוד האירופי מתבצע הפיקוח באמצעות מארג של רגולטורים, קודי התנהגות ומנגנוני אכיפה הפועלים מכוח חוק השירותים הדיגיטליים (DSA).

המכנה המשותף לכל הדוגמאות הללו הוא שההתערבות בשיח הציבורי אינה מוצגת כצנזורה המופעלת בידי השלטון, אלא כפעולתם השגרתית של מוסדות שתפקידם להגן על הציבור ולאכוף את החוק.

המבקרים מוצגים כאיום

אסטרטגיה מרכזית נוספת שמתאר מרטין היא דה-לגיטימציה של המבקרים. במקום להתמודד עם הטענות עצמן, מוקד הדיון עובר אל האדם שמעלה אותן. המבקר מוצג כבלתי אמין, כבעל מניעים פסולים או כמי שמסכן את הציבור. כך, השאלה "האם הוא צודק?" מוחלפת בשאלה "האם בכלל ראוי להקשיב לו?" במלים אחרות, זהו אד הומינם קלאסי.

פרשת אליסון פירסון ממחישה היטב את האסטרטגיה הזו. משטרת אסקס פרסמה סדרה של הודעות רשמיות באתר שלה, שבהן הציגה אותה כחשודה בהסתה לשנאה גזעית, ואף טענה שישנן "עילות ממשיות" לכך. רק לפני מספר חודשים, בעקבות תביעת לשון הרע שהגישה פירסון נגד המשטרה, קבע בית המשפט הגבוה בלונדון כי ההודעות אכן היוו דיבה.

דוגמה מעניינת נוספת ניתן למצוא דווקא במסמך הדרכה רשמי שפרסמה הנציבות האירופית בשיתוף אונסק"ו, שמטרתו לסייע לציבור לזהות "תיאוריות קונספירציה". לצד המלצות לבדיקת עובדות, המסמך מציע גם לבחון את זהות הדובר: האם הוא "מומחה מטעם עצמו", האם הוא משתייך לארגון בעל מוניטין, והאם טענותיו נתמכות בידי כלי תקשורת וגופי בדיקת עובדות מוכרים. כשלעצמם, הקריטריונים הללו אינם מוכיחים אם טענה מסוימת נכונה או שגויה. אולם הם ממחישים היטב את המעבר שעליו מצביע מרטין: במקום לבחון תחילה את הטענה, תשומת הלב מופנית אל מעמדו, שיוכו ומידת הלגיטימיות של מי שמעלה אותה. מרגע שהמבקר ממוסגר כאיום, קל יותר להצדיק צעדים חריגים נגדו, ולהסיט את הדיון מן הטענות עצמן אל האדם שהעלה אותן.

צנזורה של הצנזורה
האסטרטגיה הרביעית שמתאר מרטין היא הסתרה של עצם פעולת הצנזורה. ככל שהציבור מודע יותר לכך שמופעלת עליו צנזורה, כך גדל הסיכוי להתנגדות ול"אפקט הבומרנג" שעליו מצביע מרטין. לכן, אחד האתגרים המרכזיים של כל מנגנון השתקה הוא לטשטש את עצם קיומו – או במילים שלו: "צנזורה של הצנזורה".

בעידן הדיגיטלי, ההסתרה אינה מתבטאת בדרך כלל באיסור גלוי על פרסום, אלא באמצעים שקשה הרבה יותר לזהותם. במקום להורות באופן פומבי על מחיקת תכנים, המדינה יכולה להפעיל לחץ על פלטפורמות פרטיות, ואלה הן שמקבלות בפועל את החלטות הסינון, ההסרה או הפחתת החשיפה.

דוגמה בולטת לכך סיפק מנכ"ל Meta מארק צוקרברג, כשבאוגוסט 2024 חשף כי בכירים בממשל האמריקאי הפעילו במשך חודשים לחץ על החברה להסיר תכנים מסוימים. במכתב ששלח לוועדת המשפט של בית הנבחרים האמריקאי הוא כתב כי החברה נענתה לפחות לחלק מן הדרישות, והוסיף כי בדיעבד הוא סבור שהלחץ היה שגוי וכי היה עליו להתנגד לו באופן פומבי.

אלא שההתפתחויות בשנים האחרונות מרחיקות לכת אף יותר. במקום להפעיל לחץ נקודתי על פלטפורמות, מדינות יוצרות כיום מסגרות רגולטוריות המטילות עליהן אחריות משפטית רחבה לניטור ולהסרת תכנים. כך, למשל, חוק השירותים הדיגיטליים האירופי (DSA) וחוק הבטיחות המקוון הבריטי אינם מחייבים את המדינה למחוק תכנים בעצמה. במקום זאת, הם מטילים על הפלטפורמות חובות פיקוח וחשיפה לקנסות כבדים אם לא יפעלו במהירות להסרת תכנים המוגדרים כבלתי חוקיים או כמזיקים.

אפשר לראות בתהליך הזה סוג של "הפרטת הצנזורה". המדינה אינה מצנזרת בעצמה, אלא מעבירה את מלאכת ההסרה והסינון לגורמים פרטיים באמצעות רגולציה, חובות פיקוח ותמריצים כלכליים.

מנקודת מבטן של הפלטפורמות, המשוואה פשוטה: הסיכון שבהסרת יתר נמוך בהרבה מן הסיכון שבהשארת תוכן שעלול להיחשב כהפרת הרגולציה. התוצאה היא תמריץ חזק להסרה מקדימה, ולעיתים גם להפחתת חשיפה של תכנים באמצעות כלים אלגוריתמיים, עוד לפני שרשות ציבורית נדרשת להתערב.

בכך מועברת בפועל מלאכת הפיקוח על השיח הציבורי מן המדינה אל חברות הטכנולוגיה. המדינה אינה נדרשת עוד להסיר בעצמה תכנים או לחתום על צווי צנזורה. היא מעצבת את כללי המשחק, ואילו הפלטפורמות הן שמבצעות בפועל את פעולות הסינון וההסרה.

מנגנון נוסף שפותח מרחיק לכת אפילו יותר מרעיון הפרטת הצנזורה. הוא מגייס למלאכת הפיקוח גם את הציבור עצמו. כך, למשל, הצעת החוק הקנדית Bill C-63 כללה מנגנונים שהיו מאפשרים לכל אדם לפנות באופן אנונימי לערכאה ייעודית בטענה שנפגע מ"נאום שנאה", ואף לקבל פיצוי כספי של עד 20,000 דולר בגין "כאב וסבל".

ארגון זכויות האזרח של קולומביה הבריטית (BCCLA) הזהיר כי הסדר כזה עלול ליצור "תמריץ כספי מעוות", ולעודד הגשת תלונות לא רק לשם הגנה על נפגעים, אלא גם כאמצעי במאבקים אידיאולוגיים או סכסוכים אישיים. במצב כזה, המדינה אינה נדרשת עוד לאתר בעצמה ביטויים בעייתיים. היא יוצרת מערכת תמריצים המעודדת אזרחים להפוך, הלכה למעשה, לחלק ממנגנון האכיפה.

אפקט הצינון
האסטרטגיה האחרונה שמתאר מרטין היא הפחדה ותגמולים. כאשר מסגור מחדש, מוסדות לגיטימיים והסתרת הצנזורה אינם מספיקים כדי למנוע ביקורת, מופעלים גם תמריצים שליליים וחיוביים, שנועדו להשפיע על התנהגותם של יחידים ושל ארגונים. לעיתים מדובר בסנקציות משפטיות או כלכליות, ולעיתים די בעצם הידיעה כי קיימת אפשרות שיופעלו.

הצנזורה האפקטיבית ביותר היא לעתים קרובות זו שאדם מפעיל על עצמו.

הצעת החוק הקנדית Bill C-63 ממחישה היטב את העיקרון הזה. במסגרת מנגנון ה-Peace Bond ניתן להטיל על אדם מגבלות משמעותיות, ובהן מעצר בית, ענידת צמיד אלקטרוני או איסור על שימוש באינטרנט, גם כאשר לא הורשע בביצוע עבירה, אלא על בסיס חשש מפני עבירה עתידית.

המטרה של מנגנונים כאלה אינה בהכרח להפעילם נגד מספר גדול של אנשים. די בכך שהציבור יֵדע שהם קיימים. בספרות המחקרית תופעה זו מכונה אפקט הצינון (Chilling Effect): כאשר אנשים סבורים שהבעת עמדה עלולה לגרור חקירה, הליך משפטי, פגיעה כלכלית או חברתית, רבים מהם בוחרים פשוט לשתוק. הצנזורה האפקטיבית ביותר היא לעתים קרובות זו שאדם מפעיל על עצמו.

למה דווקא עכשיו?

המודל של מרטין מבהיר כיצד ניתן, באמצעות שורה של אסטרטגיות מניפולטיביות, לקדם צנזורה ודיכוי גם במדינות דמוקרטיות. אולם מדוע אסטרטגיות כאלה הופכים נפוצים כל כך דווקא בשנים האחרונות?

אחת הסיבות המרכזיות היא ירידה מתמשכת באמון בממשלות, במוסדות המדינה ובתקשורת. כך למשל, ברומטר האמון של אדלמן לשנת 2026 מצביע על שחיקה חריפה באמון הציבור בממשלות במדינות המפותחות, לצד תפיסה גוברת של הרשויות כגורם המעודד קיטוב חברתי. גם סקר מ-2024 של ה-OECD משנת 2024 מצא שרק 39.3% מתושבי מדינות הארגון דיווחו על אמון גבוה או בינוני בממשלותיהם, בעוד ש-44.2% דיווחו על אמון נמוך או היעדר אמון. במקביל, מדד הדיווח הדגיטלי של רויטרס וברומטר האמון של אדלמן מצביעים על ירידה מתמשכת גם באמון הציבור בכלי התקשורת. לא במקרה מתאר ה-OECD את מצב האמון כ"סביבת אמון נמוך", המקשה על ממשלות לבנות הסכמה ציבורית ולקדם מדיניות.

משבר הקורונה שימש כזרז משמעותי לשחיקת האמון. הוויכוחים סביב מדיניות הבריאות, הסגרים, החיסונים וחופש הביטוי העמיקו את הקיטוב הציבורי במדינות רבות. במקביל, ניסיונות של ממשלות ופלטפורמות דיגיטליות להגביל או להסיר תכנים שנחשבו למידע כוזב הפכו בעצמם למוקד של מחלוקת ציבורית, והאיצו את מעברם של רבים למקורות מידע חלופיים.

במקביל, המהפכה הדיגיטלית שינתה מן היסוד את יחסי הכוחות במרחב המידע. אם בעבר יכלו ממשלות, כלי תקשורת ומוסדות מקצועיים לשלוט במידה רבה בזרימת המידע לציבור, הרי שהרשתות החברתיות והמדיה הדיגיטלית יצרו מרחב מבוזר שבו כל אדם יכול לפרסם, להפיץ מידע ולאתגר נרטיבים רשמיים. שינוי זה החליש את המונופול של מוסדות מסורתיים על עיצוב השיח הציבורי, והקשה עליהם להשיג הסכמה באמצעות סמכות בלבד.

כך, ככל שהיכולת לעצב את השיח באמצעות סמכות ושכנוע נשחקת, גובר הפיתוי להרחיב את מנגנוני הפיקוח על השיח הציבורי ועל זרימת המידע. אולם דווקא המעבר הזה מעורר בשנים האחרונות גם התנגדות ציבורית הולכת וגוברת.

קו הבלימה: כשהציבור אומר "עד כאן"

למרות התמונה המטרידה המצטיירת עד כה, הניסיונות להרחיב את הפיקוח על השיח הציבורי ולבסס מנגנוני צנזורה מעוררים גם התנגדות הולכת וגוברת. ככל שהציבור נחשף יותר למנגנונים אלה ומזהה אותם, כך מתרחבת גם הביקורת עליהם. במקרים מסוימים הצליחה ההתנגדות הציבורית לגייס לצדה מחוקקים, בתי משפט וגופים נוספים, ולהוביל לבלימתן או לצמצומן של יוזמות מרכזיות.

שתי הדוגמאות הבולטות ביותר הן אוסטרליה וקנדה. באוסטרליה נגנזה הצעת חוק ה-Misinformation Bill לאחר שעוררה ביקורת ציבורית רחבה ולא הצליחה לגייס רוב בסנאט. בקנדה לא הושלם הליך החקיקה של Bill C-63 לאחר שפיזור הפרלמנט הביא לנפילתה של ההצעה, שגם היא עוררה מחלוקת ציבורית נרחבת. בבריטניה הובילה הביקורת הציבורית על מנגנון ה-Non-Crime Hate Incident, ובפרט הסערה שעוררה פרשת אליסון פירסון, לרפורמה משמעותית ולהנחיות חדשות שנועדו לצמצם את השימוש בו. גם הודאתו הפומבית של מארק צוקרברג כי ממשל ביידן הפעיל לחץ על Meta להסיר תכנים המחישה עד כמה הסוגיה הפכה מנושא מקצועי לוויכוח ציבורי רחב על גבולות ההתערבות הממשלתית בשיח.

הדוגמאות האלה אינן מעידות אומנם שהמאבק הסתיים, או שהניסיונות להרחיב את הפיקוח על השיח נבלמו, אבל הן כן חושפות פרדוקס מעניין. ככל שהאמון הציבורי נשחק, גובר הניסיון לנהל את השיח באמצעות מנגנונים מתוחכמים של פיקוח וצנזורה. אלא שככל שהניסיונות האלה מתרחבים, הם נעשים גם אגרסיביים וגלויים יותר לעין הציבור. כתוצאה מכך, הם עצמם עלולים להעמיק עוד יותר את משבר האמון שעמו הם נועדו להתמודד.