בואו להשפיע עוד היום
"מגזין זמן אמת" הוא אתר תקשורת שהוקם כדי לספק את מה שחסר כל כך במדיה – עיתונות אחרת, מעמיקה, המייצרת תוכן איכותי, שכולל תחקירים, סקירות ומאמרי עומק, ופועלת מתוך תחושת שליחות וללא אינטרסים מסחריים או פוליטיים, בתמיכת הציבור הרחב.
מדרון חלקלק: המתווה המתהווה של זכויות האדם בישראל
כיצד מתווה להפגנות שהוצג על ידי מפקד תחנת משטרה מקומית בחיפה בתגובה למחאה מול ביתה של ד"ר אלרעי פרייס, קיבל במחטף מעמד של חובה חוקית באופן העלול לדרוס זכויות המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו? איך קרה שבמדינה דמוקרטית בית המשפט, פעם אחר פעם, לא מנע ממשטרת ישראל לנכס לעצמה סמכויות חקיקה בניגוד לעקרון הפרדת הרשויות?
ההפגנות ההולכות וגוברות בשבועות האחרונים מול ביתה של ראשת מערכת בריאות הציבור, ד"ר שרון אלרעי פרייס, כנגד התנהלות ומדיניות משרד הבריאות בנושא הקורונה, זכו למעט מאוד הד תקשורתי. עוד פחות מכך נחשף הציבור לתהליך המדאיג, המתרחש, מתחת לרדאר, במשטרה ובבתי המשפט – תהליך שלכאורה נוגע רק לאלה המפגינים בסוגיה מסוימת זו, אך מדגים מגמה של שינוי בגישה של שוטרים ושופטים ביחס לחירות האדם ולחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. המאמר שלפניכם בוחן את מגמתה העכשווית של מערכת המשפט הישראלית בנוגע לפרשנות חוק המעצרים החדש, וכפועל יוצא, את מדיניותה המתהווה באשר לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו – ההורה הביולוגי של חוק המעצרים החדש. זאת, נוכח שרשרת של שלושה הליכים משפטיים הקשורים להפגנות כנגד ד"ר אלרעי פרייס, הליכים שהתקיימו בסמיכות זמנים והושפעו זה מזה. דרך ניתוח מקרה הבוחן הזה, המאמר מבקש לשקף את פני מערכת המשפט במדינת ישראל בת זמננו אל מול המהפכה החוקתית שהתרחשה במדינה לפני כשלושה עשורים, ולהציף את החשש שמא מתרחשת בישראל של ימינו מהפכה הפוכה.
מנטליות של מעצר במדינה דמוקרטית
לפני כשלושה עשורים, בשנת 1992, התרחשה בישראל מהפכה חוקתית. בחודש מרץ של אותה שנה חוקקה הכנסת את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. החקיקה עוררה במדינה שיח זכויות אדם, ולאורה חוקים ישנים פורשו ותוקנו וחוקים חדשים נחקקו. כעבור כארבע שנים הגיעה הבשורה גם לעולם המשפט הפלילי, עת נחקק חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996, אשר זכה לכינוי "חוק המעצרים החדש". למעשה, חוק זה הינו צאצא של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המצווה באלו המילים: "אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת". פגיעה משמעותית שכזו בחירות האדם מאפשר חוק היסוד רק אם היא מעוגנת "בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש".
בטרם חקיקתו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הגישה המקובלת בקרב השופטים הייתה כי יש להניח למשטרה לערוך את חקירתה, ואם לצורך כך נדרש היה לדעתה מעצר חשודים, הרי שלא דקדקו עימה. ואולם, לאחר חקיקת חוק היסוד, חזר ופסק בית המשפט העליון כי לנוכח חוק היסוד יש לפרש את עילות המעצר בדווקנות, וכי השופט אינו חופשי עוד לערוך איזון בין זכויות החשוד לבין האינטרס הציבורי מבלי לבחון תחילה את סוגיית שחרור החשוד ורק לאחר מכן את שאלת המעצר, תוך התייחסות לפגיעת המעצר בזכויות היסוד ועמידה דקדקנית בעילות המעצר. חוק המעצרים החדש מצווה כי פרוצדורת המעצרים תישפט מנקודת המבט של החשוד, שכן המעצר מהווה את הפגיעה האנושה ביותר בחירות ואת שלילתה המוחלטת. ברוח זו, הוטבע כבר בסעיפו הראשון הכלל לפיו "אין מעצר ועיכוב אלא בחוק או לפי חוק מכוח הסמכה מפורשת בו".
אחד מפסקי הדין החשובים בעניין זכויות עצורים, שנכתבו לאחר המהפכה החוקתית, ניתן בשנת 1995 בעניין גנימאת נגד מדינת ישראל (דנ"פ 2316/95). פסק הדין עסק בשאלת שחרורו ממעצר של חשוד בעבירות של גניבת כלי רכב, והשופטים החליטו, פה אחד, כי הגדרת עבירה כ"מכת מדינה" אינה יכולה כשלעצמה להוות עילת מעצר. השופטת דליה דורנר כתבה: "שיטת משפט דמוקרטית נאורה משתחררת ממנטליות של מעצר כאמצעי ראשון. מדינה שערכיה דמוקרטיים מאמצת מנטליות של מעצר כאמצעי אחרון". בכך הצטרפה השופטת דורנר לדעתו של השופט אהרון ברק, שכתב: "במדינה דמוקרטית, אשר הציבה בראש חוקתה את הצו, כי זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן חורין..., מעצר ללא משפט צריך להתקיים רק במקרים חריגים ומיוחדים. הכלל הוא החירות. המעצר הוא החריג. הכלל הוא החופש. המעצר הוא החריג. כך, לגבי כל מקרה של שלילת חירות וחופש ללא משפט והרשעה." ההלכה שנקבעה בפסק דין גנימאת קיבלה תוקף בחקיקת חוק המעצרים החדש והשתרשה בפסיקת בתי המשפט בישראל במשך כשלושה עשורים.
השופטת דליה דורנר כתבה: "שיטת משפט דמוקרטית נאורה משתחררת ממנטליות של מעצר כאמצעי ראשון. מדינה שערכיה דמוקרטיים מאמצת מנטליות של מעצר כאמצעי אחרון".
אלא שלאחרונה, שרשרת של שלושה הליכים משפטיים הקשורים להפגנות מול ביתה של ד"ר אלרעי-פרייס, שהתקיימו בסמיכות זמנים והושפעו זה מזה, מצביעה על מגמה מדאיגה, של נסיגה מהרעיון העומד מאחורי חוק המעצרים החדש, ומתוך כך, גם מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. החוליה הראשונה בשרשרת ההליכים המשפטיים מתייחסת להליך אזרחי, ה"ט 34679-04-22 (להלן, ההליך האזרחי), אשר נפתח בעניינם של שלושה אזרחים שהפגינו מול ביתה של ד"ר אלרעי-פרייס, ושפסק הדין בו ניתן ביום 28 באפריל, 2022. זאת, עקב בקשה לצו שהוגשה על ידה לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת. החוליה השנייה בשרשרת ההתרחשויות המשפטיות קשורה לפרשת מעצר אלים והמוני של מפגינים מול ביתה של ד"ר אלרעי פרייס ב-2 במאי השנה, ולהחלטה השיפוטית שנולדה בעקבותיה במסגרת הליך פלילי, בש"ע 6598-05-22 (להלן, ההליך הפלילי הראשון). החוליה השלישית בשרשרת נוגעת למעצר שני אזרחים ב-7 במאי השנה, בקשר להפגנה בסביבת בית אשת הציבור, ולהחלטה השיפוטית בעניינם במסגרת בש"ע 11781-05-22 (להלן, ההליך הפלילי השני).
ההליך האזרחי: הפגנה מול ביתם של אישי ציבור – הטרדה מאיימת או זכות יסוד במדינה דמוקרטית?
ב-18 באפריל 2022 מחו שלושה אזרחים מול ביתה של ראשת מערכת בריאות הציבור, ד"ר שרון אלרעי פרייס, וזו הגישה למחרת בקשה לצו הרחקה מכוח החוק למניעת הטרדה מאיימת. במהלך הדיון בבקשה הוצג בפני השופט סרטון שממנו לא משתמע לשני פנים כי האזרחים מחו באמצעות מגפון ולא התקרבו פיסית, לא אל דירת אשת הציבור, לא אליה ולא אל מי מבני משפחתה. השופט פתח את פסק הדין בדברים הבאים: "הבקשה מזמנת דיון בהתנגשות בין זכות המבקשת, עובדת ציבור בכירה במשרד הבריאות, לפרטיות ומדור שלו במעונה הפרטי, לבין זכות המשיבים - מתנגדי חיסוני קורונה - למחאה והפגנה". בפסק הדין נקבע כי מחאת המשיבים אל מול ביתה של עובדת הציבור מהווה הטרדה מאיימת, שכן היא פוגעת בצורה קשה במרקם חייה ובזכותה לשם טוב, ובנוסף השימוש במגפון מהווה מטרד רעש. השופט הדגיש כי פוסט שהעלו המשיבים לאחר אותה הפגנה מהווה "הודאה מחוץ לכותלי בית המשפט לפיה מעשי המשיבים הם מעשי הטרדה והצהרה לפיה הם ימשיכו להטריד את המבקשת בעתיד". בהתאם לכך, השופט הורה על צו הרחקה למשך שישה חודשים של שלושת המשיבים מביתה של ד"ר אלרעי פרייס, תוך שציין כי: "אין בכוחם של השיקולים החוקתיים, לרבות זכותם של המשיבים למחות, כדי לשנות את התוצאה, ולהניא את בית המשפט מלתת את הצו". השופט הגדיל לעשות, ובסיום פסק דינו הורה כי פסק הדין יועבר למפקד המשטרה בתחנת חיפה. זאת, על מנת שהמפקד יביא לתשומת לב השוטרים בתחנה, כי אם יישנו בעתיד מעשי הטרדה דומים על ידי מי שמבקש להפגין נגד עובדת הציבור, שאז "המשטרה תטפל בעניין זה באפקטיביות".
קביעותיו של השופט בפסק הדין עומדות במהופך ובסתירה מוחלטת למצוות בית המשפט העליון בפסק דינו בבג"ץ 6536/17 התנועה למען איכות השלטון בישראל נגד משטרת ישראל, בעניין ההפגנות מול ביתו הפרטי של היועץ המשפטי לממשלה: "ביקורת על רשויות המדינה ועל אישי ציבור היא נשמת אפה של הדמוקרטיה ואין לך רשות או איש ציבור במדינה דמוקרטית החסינים מביקורת...", נכתב בפסק הדין. "ביקורת כזו היא מותרת ולגיטימית במדינה דמוקרטית... יתרה מכך היא בעלת ערך... משכך אין למצוא טעם לפגם במחאה המופנית כלפי היועץ המשפטי בעניינים הנוגעים למילוי תפקידו, ותיאור מחאה זו, בין אם היא מוצדקת ובין אם לאו, כהפעלת לחץ פסול או כעבירה פלילית אין לקבל". באותו מקרה הוסיף בית המשפט העליון בהתייחס למטרד ולרעש שיוצרת ההפגנה, כי ההפרעה היא העלות השולית שבה החברה צריכה לשאת כדי לאפשר את מימוש הזכות לחופש הביטוי של אזרחיה, ואת אפשרותם לחיות תחת משטר דמוקרטי, וכי בבוא היום תשמר זכותם של הסובלים מההפרעה ומהרעש להפגין באותו האופן. ובכן, שופט שהביע בפתח פסק דינו דעה מוקדמת נחרצת לפיה העומדים לדין בפניו הינם "מתנגדי חיסונים", כרוצה לומר שמדובר לא רק בעובדה אלא בעובדה הרלוונטית ביותר לקבלת הכרעה, תוך שהוא משייך את האנשים שבעניינם הוא שופט לסוג מסוים מזן מסוים של אזרחים, אין זה מפתיע שפסיקתו סותרת את ההלכה הפסוקה שהייתה נהוגה בישראל במשך עשרות שנים בדבר ערכם העליון של זכויות האדם.
שופט שהביע בפתח פסק דינו דעה מוקדמת נחרצת לפיה העומדים לדין בפניו הינם "מתנגדי חיסונים", כרוצה לומר שמדובר לא רק בעובדה אלא בעובדה הרלוונטית ביותר לקבלת הכרעה, תוך שהוא משייך את האנשים שבעניינם הוא שופט לסוג מסוים מזן מסוים של אזרחים, אין זה מפתיע שפסיקתו סותרת את ההלכה הפסוקה שהייתה נהוגה בישראל במשך עשרות שנים בדבר ערכם העליון של זכויות האדם.
החוק אינו מתקיים בחלל ריק. הוא מושפע מפרשנותו על ידי הערכאות השיפוטיות כאשר הוא מגיע לפתחן – פרשנות המושפעת מפרשנות שיפוטית קודמת וניזונה ממדיניות הממשלה והלך הרוח של הציבור והתקשורת. בפרט, טעות שיפוטית שנעשתה במסגרת הליך משפטי אחד עלולה להתגלגל ולהתפתח לשרשרת של טעויות שיפוטיות בהליכים הבאים אחריו. על כן, פסק הדין שניתן בהליך האזרחי, שבעיני הוא בבחינת החלטה שיפוטית שגויה, אינו תחום לגבולות המקרה שנדון במסגרת אותו הליך. ואכן, שני ההליכים הפליליים שהתקיימו ימים ספורים לאחר ההליך האזרחי הושפעו ממנו, וקשר בל ינותק בעל אופי מתפתח שזור לאורכה של סדרת ההחלטות השיפוטיות שהתקבלו בשלושת ההליכים. כפי שניווכח בהמשך, ההחלטה השיפוטית בהליך האזרחי זרעה את תחילתה של שרשרת החלטות שיפוטיות, אשר יצרו, בתוך פרק זמן של כעשרה ימים, מציאות שיפוטית הפוכה מזו שהכרנו מזה מספר עשורים.
ההליך הפלילי הראשון: מעצר המוני ואלים של מפגינים
החוליה השנייה בשרשרת ההתרחשויות המשפטיות קשורה לפרשת מעצר אלים והמוני של מפגינים מול ביתה של ד"ר אלרעי פרייס ביום 2 במאי השנה, ימים ספורים בלבד לאחר שהתקבלה ההחלטה בהליך האזרחי. בהפגנה השתתפו כמה עשרות בודדות של מפגינים, מתוכם נעצרו 18. עשרה מהם שוחררו לאחר מספר שעות. בפני בית המשפט הובאו שמונה עצורים לאחר ששהו כל אותו לילה במעצר. הדיון בבית המשפט נסב סביב טענת המשטרה לחשד להתקהלות בלתי חוקית. בקשת המדינה שהונחה לפתח בית המשפט הייתה לשחרר את העצורים בשני תנאים, הקשורים להליך האזרחי שבו החשודים לא היוו צד. התנאי האחד היה שעל העצורים לקבל על עצמם את התנאים המגבילים שהושתו על ידי בית המשפט על המשיבים בהליך האזרחי. בהתאם לתנאי השני, היה על העצורים לחתום על המתווה שערך מפקד המחוז של משטרת חיפה בעקבות אותו הליך. המעצר ההמוני, האלימות שהופעלה על ידי השוטרים במהלכו והפסיקה שבאה בעקבותיו הינם תולדה ישירה של ההחלטה השיפוטית בהליך האזרחי.
ההחלטה השיפוטית בהליך האזרחי זרעה את תחילתה של שרשרת החלטות שיפוטיות, אשר יצרו, בתוך פרק זמן של כעשרה ימים, מציאות שיפוטית הפוכה מזו שהכרנו מזה מספר עשורים.
אלימות השוטרים בעת ובמהלך המעצר – בסמכות שופט המעצרים?
מהתיעוד של האירוע עולות תמונות קודרות של אלימות שוטרים כלפי מפגינים. חוק המעצרים קובע שמעצרו ועיכובו של אדם יהיו בדרך שתבטיח שמירה מירבית על כבוד האדם ועל זכויותיו. לגבי תנאי המעצר קובע החוק שעצור יוחזק בתנאים הולמים שלא יהיה בהם כדי לפגוע בבריאותו ובכבודו. עוד קובע החוק שאין לכבול עצור במקום ציבורי, אלא אם קיים חשש סביר להימלטותו, לגרימת נזק לגוף או לרכוש או להעלמת ראיות.
במהלך הדיון בהליך הפלילי הראשון הסביר השופט לחשודים כי: "אם הותקפו על ידי השוטרים או נעשתה כלפיהם איזושהי עוולה הם רשאים לפנות למח"ש בתלונה מסודרת לברר את העניין ומה שעומד על הפרק הוא שחרורם בתנאים". בעניין טענות העצורים בדבר האלימות המשטרתית ותנאי המעצר השופט הדגיש: "כי אין הוא נדרש לכל ההיבטים המשפטיים הרחבים של זכות המחאה, מעבר לגדריה בהליך שבפניו, אין זו סמכותו, ואין הדבר מתיישב עם מסגרת הדיון". בהתייחס לטענת העצורים על כליאתם בניידות המשטרה לפרק זמן ארוך ללא מים, על ההתייחסות האלימה מצד השוטרים ואזיקתם באופן שפצע אותם, קבע השופט: "בית משפט זה, בשבתו כשופט מעצרים, אינו מוסמך לדון ולברר טענות אלה".
קביעותיו של השופט בהליך זה מעוררות את השאלה, האם זכות החשודים להתלונן במח"ש על האלימות שהופעלה כלפיהם במעצרם שוללת את סמכות שופט המעצרים להתייחס לראיות לכאורה על הפרת הוראותיו של חוק המעצרים? יתרה מכך, יש לשאול– האם האפשרות להגיש תלונה במח"ש פוטרת את שופט המעצרים מסעיפיו הכובלים של חוק המעצרים, והאם אין בקיומן של ראיות לכאורה לכך שהמעצר בוצע תוך הפרה חמורה של הוראות החוק כדי לחייב שחרור מיידי של העצורים ללא תנאים?
ככלל, ההליך הפלילי נפתח בהפעלת סמכות השוללת חירות בדרך של עיכוב או מעצר, אליה מצטרפות סמכויות נלוות כמו חיפוש או שימוש בכוח. הפעלת סמכות פוגענית על ידי המשטרה נתונה לפיקוח שיפוטי, שאמור לבחון את שיקול הדעת של השוטר לכל אורך שלבי ההליך הפלילי. דרישה זו לא נובעת רק מחוק המעצרים אלא גם מעקרון ההליך ההוגן, שנועד לשמור על זכויות האדם של העומד לדין, ובבסיסו עומד הכלל לפיו אי שמירה על זכויות אלו יש בה כדי לפסול את ההליך כולו. כך בהליך אזרחי ומנהלי, ועל אחת כמה וכמה בהליך פלילי שבו לא נשמרו זכויותיו החוקתיות של החשוד במהלך ביצוע המעצר.
המתווה – בסמכות המשטרה לקבוע? בסמכות השופט לדון?
"על פי המתווה, קבע מפקד המחוז תנאים לעריכת מחאה באיזור ביתה של ד"ר פרייס בחיפה. בין היתר, ישנה התייחסות למיקום, חל איסור לקיים מחאות בסמוך לביתה של ד"ר פרייס, אלא אך ורק במרכז המסחרי ברחוב שדרות הנשיא 37 בחיפה ולכל היותר, ניתן לקיים מחאה שקטה של עד 5 אנשים בפינת הרח' תשבי וסוכות. ישנה התייחסות לזמני המחאה, וכן התייחסות לשימוש באמצעי כריזה במקום, וכן הנחיות כלליות המתייחסות לחסימת צירי תנועה והשלכת פסולת במקום", כך על פי תיאור השופט את המתווה. תוך כך מסביר השופט לעצורים כי "המתווה שגובש על ידי מפקד המחוז הוא בהתאם להחלטת בית משפט השלום והוא נועד להסדיר את עניין המחאה בעניין נשוא הדיון".
המתווה הינו נוהל שקבעה המשטרה המנוגד לחוק, להלכה הפסוקה של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ ולהנחיות היועץ המשפטי לממשלה. הנחיות היועץ המשפטי לממשלה בנושא "חירות ההפגנה" (הנחיה מס' 3.1200) קובעות, שעל מנת שלמשטרה תהא הסמכות לקבוע תנאים או מגבלות להפגנה מהעילה של התקהלות אסורה הקבועה בחוק העונשין, אין די בחשש שההפגנה תוביל להפרת הסדר הציבורי, אלא יש צורך בידיעות או בנסיבות שיצביעו על סכנה ממשית לפגיעה כאמור. בג"ץ קבע כי סמכות המשטרה לקבוע תנאים להפגנה מתייחסת להפגנות המחויבות ברישיון מכוח פקודת המשטרה, כאשר השאלה היא מתי מוסמכת המשטרה להציב תנאים לרישיון (בג"ץ 6536/17 התנועה למען איכות השלטון נגד משטרת ישראל). קביעת מתווה המציב תנאים מראש ובדיעבד להפגנה, שאינה נכללת בגדר הפגנות הדורשות רישיון, היא משום נטילת סמכות של המשטרה לעצמה, בניגוד לעקרון החוקיות (Ultra-vires, בתרגום חופשי: "מעל לכוחו") לפיו רשות מנהלית מוסמכת לפעול אך ורק מכוח הסמכות שמעניק לה הדין.
לא זו בלבד שהשופט לא ראה לנכון לדון בחריגה מסמכות שהפגין מפקד המחוז בקובעו מתווה הפוגע חזיתית בחופש המחאה והביטוי, או בביטול כליל של המתווה הבלתי חוקי בעליל, אלא קבע כי: "נוכח הצורך לאזן בין זכויותיהם של יתר האזרחים המתגוררים בסמיכות לביתה של ד"ר פרייס, והפגיעה בהם וכל זאת אל מול זכותם של המוחים, סבורני כי התנאים שנקבעו הם סבירים ועל החשודים להתחשב בהם". בעוד שהשופט גרס כי אין לו סמכות לדון בזכות החוקתית למחות, הוא המליץ לחשודים להתחשב במתווה ככל שיחליטו להמשיך למחות, ובכך למעשה, התווה את הדרך למדיניות משפטית המאפשרת פגיעה חמורה בחופש הביטוי והמחאה. לא זו אף זו, במענה לטענת העצורים כי המתווה אינו חוקי ואינו חוקתי קבע השופט: "יש לכבד את זכותם של החשודים לפנות לערכאות בעניין המתווה, אם יבחרו בכך, על מנת שדברים אלה יבדקו על ידי הגורמים המוסמכים לכך (בית המשפט הזה אינו האכסניה המוסמכת לכך)".
בעוד השופט גרס כי אין לו סמכות לדון בזכות החוקתית למחות, הוא המליץ לחשודים להתחשב במתווה ככל שיחליטו להמשיך למחות, ובכך למעשה, התווה את הדרך למדיניות משפטית המאפשרת פגיעה חמורה בחופש הביטוי והמחאה.
זאת ועוד, השופט הנכבד לא הביע כלל תמיהה על כך שהמתווה שעליו המליץ כולל תנאים מגבילים שנקבעו בהליך האזרחי, שבו העצורים לא היוו צד. עובדה זו תמוהה כשלעצמה, שהרי הדין הפלילי קובע כללים מחמירים לאין שיעור מהדין האזרחי, בשם "חזקת החפות" והכלל הידוע שאומר "מוטב שעשרה אשמים יזוכו מאשר חף מפשע אחד שיורשע". תמוה עוד יותר שעולה הרושם שהשופט היה מודע לבעייתיות בהעתקת פסיקות או נורמות מהדין האזרחי אל הדין הפלילי או להיפך, מכך שציין: "אינני סבור כי לענין האזרחי והשיקולים הנובעים מהדינים הרלוונטיים שם, ישימים לנדוננו". משכך, ראויה הייתה התייחסותו לאנומליה העלולה להיווצר כתוצאה מהחלה גורפת של קביעות מהדין האזרחי על הדין הפלילי, מה שנעשה על ידו הלכה למעשה בהמליצו לחשודים על התחשבות במתווה.
עילת המעצר – חוסר סמכות או התנערות מסמכות?
הסעיף המרכזי בחוק המעצרים החדש, זה הנדרש ביותר להתייחסותם של שופטי מעצרים, הינו הסעיף הקובע את עילות המעצר שבגינן רשאי השופט לצוות על המשך מעצרו של אדם, ואלו הן: חשש לשיבוש הליכי חקירה; חשש לסיכון ביטחונו של אדם, הציבור או ביטחון המדינה; הליכי חקירה שלא ניתן לקיימם אלא כשהחשוד נתון במעצר. במקרה הנדון כאן, השופט לא שאל מהי עילת המעצר, ומן הסתם לא דן בה, חרף כך שסוגיה זו צריכה להוות את לב ליבו של הדיון בהליך מסוג זה. כאשר דנים בעילת המעצר, כמתחייב וכנהוג מאז נחקק חוק המעצרים החדש, וכפי שנעשה כעניין ברור מאליו במהלך שנותיה של מערכת המשפט הישראלית, מן ההכרח לדון באיזון בין עילת המעצר הנטענת לזכויות החוקתיות של החשוד.
במקרה דנן ציין השופט כי "אין צורך להכביר אודות זכות הביטוי וזכות המחאה, מדובר בזכויות בסיסיות חוקתיות". ואולם, מיד לאחר מכן הכביר מילים והפליג אודות המגבלות הקיימות על זכויות חוקתיות, שאותן לדבריו "יש לכבד". זאת, "כחלק מהחובה והצורך לכבד את שלטון החוק, שהרי הוא-הוא מקור הזכויות הללו, במדינה ובחברה דמוקרטית". תמוהה במיוחד קביעתו כי "היריעה רחבה ואין בדעתי בהחלטה זו, בשבתי כשופט מעצרים, להרחיב את הדיון בה".
השחרור בערבות – חוסר משמעות ומשמעותו
חוק המעצרים קובע ששופט המעצרים רשאי לצוות על מעצרו או על שחרורו של החשוד, בערובה או ללא ערובה. בעניין העצורים בהליך הפלילי הראשון קבע השופט: "סבורני כי יש להורות על שחרור החשודים בתנאים בסיסיים... ודוק, לא מדובר בחשודים בעלי עבר פלילי, אלא באזרחים שביקשו לממש את זכותם למחות... אך אין מקום להכביד בתנאים על שחרורם". בסיום ההחלטה הורה השופט על שחרור החשודים בערבות כספית בסך 1,000 שקלים כל אחד, להבטחת התייצבותם לחקירה עם דרישה.
קביעה זו אינה מתיישבת עם העובדה שבמקרה דנן לא נדונה שאלת קיומה של עילת מעצר, וגם אילו היו מובאות ראיות לכאורה לקיומה של עילת מעצר, הרי שהפרוצדורה הלא חוקית של אופן ביצוע המעצר לבדה מחייבת את דחיית בקשת המשטרה על הסף ואת השחרור המיידי והמוחלט של העצורים ללא תנאי. זאת, מכוח הזכות להליך הוגן, זכות טבעית המוקנית לכל אדם באשר הוא אדם, וכהלכת בית המשפט העליון לפיה ראיה שהושגה תוך פגיעה בזכות להליך הוגן תפסל, גם אם היא המשמעותית ביותר (ע"פ 5121/98 יששכרוב נגד התובע הצבאי; דפ"נ 5852/10 מדינת ישראל נגד שמש).
בנוסף, התנאי של התייצבות לחקירה עם דרישה הוא חסר כל משמעות, שכן כך קובע הדין, על כן יש לעמוד על הסיבה שבגינה ראה השופט צורך בהצבתו. שחרור בערבות אינו שחרור מוחלט, ויש בו כדי להשליך על אפשרות העצורים לתקוף את המעצר הבלתי חוקי במסלולי דין אחרים, שעליהם המליץ השופט בהחלטתו, אך חתם את ההחלטה במזעור סיכויי ההצלחה של המשיבים באותם מסלולים. העובדה שהתנאי שבבסיס הערבות הינו חסר משמעות לא הופכת את הצבתו לקלה יותר אלא לחמורה יותר.
ההליך הפלילי השני: האם המתווה מהווה חובה חוקית?
בהליך הפלילי השני הובאו בפני בית המשפט שני אזרחים שנעצרו ב-7 במאי 2022 בחשד לעבירה של הפרת המתווה שנקבע על ידי מפקד מחוז חיפה, כאשר המשטרה טענה שמדובר ב"הפרת חובה חוקית". שני העצורים לא הסכימו לחתום על המתווה, שקבע מפקד המחוז בעקבות ההליך האזרחי ושהוצב כתנאי לשחרור העצורים במסגרת ההליך הפלילי הראשון, ובשל כך נותרו במשך כל אותו הלילה במעצר והובאו לדיון בבית המשפט בבוקר שלמחרת.
טעות שיפוטית מתגלגלת
השופטת אשר דנה בעניינם של העצורים בבוקר שלמחרת קבעה כי מעיון בתיק החקירה לא התרשמה שהפרו חובה חוקית והורתה על שחרורם. באשר למתווה, שבגין הפרתו לכאורה נעצרו השניים, השופטת קבעה: "ספק בעיני אם המתווה שהתווה מפקד המחוז מהווה הוראה חוקית כמשמעותה בחוק העונשין". אלא שלמרות קביעה זו, השופטת הוסיפה וקבעה כי באם לעצורים טענות כי המתווה פוגע בזכויותיהם עליהם לפנות לערכאה המתאימה בג"ץ, ועד אז לא לעשות "ככל העולה על רוחם".
נשאלת השאלה, האם לא מסמכותה, ויתר על כן, מחובתה, של שופטת המעצרים שדנה במעצר חשודים על בסיס מתווה שבעיניה חשוד ככזה שהביא למעצר שווא עקב כך שהמשטרה ראתה בו "חובה חוקית", לדון באי חוקיות המתווה, לרבות בחריגתו מסמכות של מפקד המחוז בהתוויית המתווה, ביצוע מעצר אלים וחסר מעצורים על פיו והתניית השחרור בחתימה עליו. יש לתהות האם קיומו של מסלול שיפוטי נוסף בבג"ץ שולל את סמכותה של שופטת המעצרים, ויתר על כן, האם הוא פוטר אותה מסמכותה. המתווה אינו חוק, כפי שציינה השופטת בהחלטתה, ועל כן אין מדובר בבחינת חוקתיותו של חוק, ענין הנתון בסמכות בג"ץ בלבד, אלא בבחינת אי חוקיות קביעתו, ובוודאי שאי חוקיות ביצוע מעצר על פיו. מהחלטת השופטת משתמע שהמתווה שקבעה המשטרה בחוסר סמכות הינו בעל מעמד של דבר חקיקה שרק לבג"ץ הסמכות לבטלו, והתוצאה של כך הינה הקניית סמכות חקיקה למשטרה, תוצאה עגומה המכרסמת בעקרון הפרדת הרשויות. הנה כי כן, המתווה שהותווה על ידי המשטרה בניגוד לסמכותה, שעקב טעות או הימנעות שיפוטית לא בוטל במסגרת ההליך הפלילי הראשון, הפך תוך כחמישה ימים בלבד, לתפיסת המשטרה, ל"חובה חוקית" שהפרתה מהווה עילת מעצר, וראיית עולם זו של המשטרה קיבלה תימוכין בהחלטת השופטת.
מהחלטת השופטת משתמע שהמתווה שקבעה המשטרה בחוסר סמכות הינו בעל מעמד של דבר חקיקה שרק לבג"ץ הסמכות לבטלו, והתוצאה של כך הינה הקניית סמכות חקיקה למשטרה, תוצאה עגומה המכרסמת בעקרון הפרדת הרשויות.
טעות שיפוטית חוזרת
גם בהליך הפלילי השני נשללה זכות ההליך ההוגן מהעצורים. הפעם נפגעה זכות זו גם בתוך אולם המשפט אל מול עיני השופטת. השופטת דנה בעניינו של העצור והורתה על שחרורו. לאחר מכן עברה לדון בעניינה של העצורה, כאשר תוך כדי הקראת החלטתה נכנס לאולם שוטר וכבל באזיקים את ידיו של העצור שכבר שוחרר, על מנת לקחתו אל עבר "שחרורו". באותו רגע דרמטי שבו הקהל באולם רחש והשופטת נעה בחוסר נוחות בכס השיפוט, הניפה העצורה את רגליה והדגימה בפני השופטת את העובדה שהיא אזוקה ברגליה משך כל הדיון. השופטת הסתפקה בבקשה עדינה מהשוטר להסיר את האזיקים מהמשוחרר ומהעצורה, ובאזכור ענין זה בהחלטתה בתוך סוגריים כדלקמן: "(בשלב זה מתברר כי החשודה יושבת באולם כשרגליה אזוקות ובית המשפט מורה לשב"ס להסיר את אזיקי הרגליים)". ושוב, גם כאן יש לשאול – האם המחדל המשטרתי לא דרש מהשופטת התייחסות לזכויות יסוד ולתקינות פרוצדורת המעצר בכלים השיפוטיים המגוונים שברשותה?
ההחלטה לשחרר את המפגינים שנעצרו באלימות הובילה, באופן טבעי, לתגובות של שמחה מצד המוחים. אלא שלצד ההקלה על השחרור, אסור לנו להתעלם מהבעיות בהכרעות השיפוטיות, שעלולות להוביל לפגיעה קשה בזכויות האדם בישראל, ולא רק בסוגיה הספציפית של הפגנות. כאשר רומסים בקלות זכות יסוד אחת, בנקל ובהיסח דעת עושים זאת למחרת עם זכות אחרת – היום לגבי פלח מסוים אחד באוכלוסייה, מחרתיים פלח אחר. הטבע האנושי נוטה לנחם את עצמו בכך שבאין ציפור שיר, גם עורב ייחשב לזמיר. נשאלת השאלה האם בית משפט שמנקר בזכויותינו כזמיר, ולא כעורב, אינו מסוכן יותר.
ההחלטה לשחרר את המפגינים שנעצרו באלימות הובילה, באופן טבעי, לתגובות של שמחה מצד המוחים. אלא שלצד ההקלה על השחרור, אסור לנו להתעלם מהבעיות בהכרעות השיפוטיות, שעלולות להוביל לפגיעה קשה בזכויות האדם בישראל, ולא רק בסוגיה הספציפית של הפגנות. כאשר רומסים בקלות זכות יסוד אחת, בנקל ובהיסח דעת עושים זאת למחרת עם זכות אחרת – היום לגבי פלח מסוים אחד באוכלוסייה, מחרתיים פלח אחר.
המקרים שבוחן מאמר זה מצביעים על מגמה מדאיגה של שינוי גישת השוטר והשופט אל חירות האדם. זוהי מגמה המקדמת אותנו הלכה למעשה אל מציאות מפחידה, כזו שבה המעצר הוא הכלל והחירות הינה החריג. ההחלטה בהליך האזרחי, שאינה מתיישבת עם ההלכה הפסוקה השוררת מזה מספר עשורים בשיטת המשפט הישראלית, נתנה את אותותיה במהרה. באותו הליך אזרחי השופט ניכס לעצמו סמכות להביע את דעתו, מעבר לצורך, כי מדובר בעבירה פלילית והפנה את תשומת הלב של מפקד משטרת חיפה שלהבא על המשטרה לנהוג במעשי מחאה מסוג זה ביתר אפקטיביות. את פסק דינו פתח השופט בהדגשה כי מדובר בהפגנה של "מתנגדי חיסוני קורונה", והשקפת עולמו זו נשזרה בתוך פסיקתו. מספר ימים לאחר מכן היוותה החלטה שיפוטית זו רוח גבית למשטרה לביצוע מעצר המוני אלים במיוחד של אזרחים שמימשו את זכותם להפגין, והשופט שדן בעניינם, במהופך לשופט בהליך האזרחי, התנער מכל סמכויותיו. ההליך הפלילי השני לא איחר להגיע, ופסיקתו, מטבעם של תהליכי השפעה המתרחשים בעיצומו של מדרון חלקלק, הפליגה לשיאים חדשים בפגיעה בזכויות אדם, שכן אף כי השופטת פקפקה במעמד החוקי של המתווה, היא לא דנה בביטולו אלא גרסה שהסמכות לבטלו מוקנית לבית הדין הגבוה לצדק בלבד, כרוצה לומר שהיה זה דבר חקיקה. ואין צורך להכביר מילים על סמכות המוקנית לרשות מנהלית, במקרה זה למשטרה, לחוקק דברי חקיקה, המשך ישיר למגמת ביטול הפרדת הרשויות בישראל במהלך השנתיים האחרונות, בחסות חוק הסמכויות. כך נראית מערכת בקריסה – מערכת שפועלת בסתירה לכללים שלה עצמה. כך נראית דמוקרטיה שמשנה את פניה לדיקטטורה.
האמור בכתבה הינו פרשנות אישית מוצעת של הכותבת ואינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי.
בואו להשפיע עוד היום
"מגזין זמן אמת" הוא אתר תקשורת שהוקם כדי לספק את מה שחסר כל כך במדיה – עיתונות אחרת, מעמיקה, המייצרת תוכן איכותי, שכולל תחקירים, סקירות ומאמרי עומק, ופועלת מתוך תחושת שליחות וללא אינטרסים מסחריים או פוליטיים, בתמיכת הציבור הרחב.
תגובות לכתבה זו יועברו לאישור לפני פרסום. אנא השתמשו בשפה מכבדת ואם מצאתם טעות, אנא צרפו נימוק ענייני וקישור למקור הטענה.
כסף כח שלטון
עכשיו הבנתי שלכסף יש פה וכסף יכול לדבר בכל מקום גם בבית משפטוואו
תודה רבה, קרןמשטרע אלימה וחוסר צדק שיפוטי
מדוייקת להפליא!בואו להשפיע עוד היום
"מגזין זמן אמת" הוא אתר תקשורת שהוקם כדי לספק את מה שחסר כל כך במדיה – עיתונות אחרת, מעמיקה, המייצרת תוכן איכותי, שכולל תחקירים, סקירות ומאמרי עומק, ופועלת מתוך תחושת שליחות וללא אינטרסים מסחריים או פוליטיים, בתמיכת הציבור הרחב.
אולי יעניין אותך גם...
