נקודת העיוורון והלא ידוע הלא ידוע: על הרודנות ששם הרחק, וזו השקופה שמתחת לאף

צד את עיני פרסום אודות כנס פסיכולוגים על שלטון רודני והשפעתו על הנפש. כשקראתי את תכני הכנס הסתקרנתי מאוד. התכנים עסקו  בהשפעת  שלטון המתבסס על כוח, שקר ושליטה על הנפש, ולכאורה הדהדו במדויק את המציאות שבה אנו חיים מזה כשנתיים תחת תקנות הקורונה – המציאות המוכרת כל כך לרבים מאיתנו, שהתנגדו לתקנות הקורונה וחוו על בשרם חוויות קשות של הדרה, הסתה, השתקה, תקשורת המדבררת אמת חלקית, העלמת נתונים, ניעור נפגעי החיסון ושלילת כל קשר בין פגיעותיהם לבין החיסונים.

אלא שההרצאות לא התייחסו כלל למציאות העכשווית. הן עסקו במשטרים אפלים רחוקים והיו שזורות בדוגמאות מהשלטון הסובייטי, אסון צ'רנוביל  והמשטר הנאצי. למשל, כיצד טיוחו נזקי אסון צ'רנוביל, ואיך גומדו תופעות הלוואי של נפגעי הקרינה, כשנאמר להם שבעיות הבריאות שלהם נובעות מלחץ ו"מרדיופוביה" – לא מהקרינה.

מלחמת העולם השנייה, כמו גם אסון צ'רנוביל, גבו מחירים נוראיים של מוות ופגיעות גופניות ונפשיות בקנה מידה בלתי נתפס. ואולם, למרבה הצער, ניתן למצוא לא מעט מן המשותף בתהליכים החברתיים ובאסטרטגיות שנקטו השלטונות גם סביב הטיפול במגיפה. חלק מהתהליכים והאסטרטגיות הללו נבעו מתוך טעויות, חלקם מתוך פניקה מפני המגיפה, וחלקם, כפי שמצביעות עדויות רבות, מתוך אינטרס מכוון של המרוויחים הגדולים מהמשבר, כמו חברות הפארמה וחברות טכנולוגיה שונות. 

האזנתי להרצאות  וליבי הלם בחוזקה. האם להגיב ולקשר את התכנים ש"הולבשו" על דוגמאות רחוקות למציאות חיינו כאן ועכשיו? האם להצביע על ההגנות שבהן התעטפו המרצים – הגנות של הרחקה, הדחקה והכחשה, המונעות את הקישור למציאות העכשווית שבה אנו חיים? כמעט שלא היה זמן לתגובות, וטוב שכך, שכן חשתי שהכתם העיוור המנטלי כה מסיבי, ונכון יהיה יותר להגיב על כך בכתיבה, שמאפשרת אולי פרספקטיבה ומרחב. 

הפרדוקס של נקודת העיוורון

נקודת העיוורון, או הכתם העיוור, היא החשכה של מקטע משדה הראייה. לכל אדם יש כתם עיוור על הרשתית במקום שבו עצבי הראייה נכנסים למוח – מגבלה המתבטלת עם תזוזת העין. במובן המטאפורי, כתם עיוור מנטלי הוא נקודה עיוורת בתפיסה, שאינה מעוגנת בבעיה גופנית. הלוקה בה, או במקרה שלנו, הלוקים בה, כתופעה חברתית, אינם מסוגלים לראות את מה  שרואים הסובבים אותם – נפגעי תקנות הקורונה, שנחשפו לדעות אחרות של מומחים ולמידע אחר. אלו צופים מהצד תמהים: הרי אלו הם אנשים אינטליגנטיים, איך ייתכן שהם לא רואים? 

כתמים עיוורים מנטליים הם נפוצים מאד, וכל אחד מאיתנו לוקה בהם מדי פעם. ישנם מצבים נפשיים המעודדים כתמים עיוורים מנטליים. אחד מהם הוא חרדה קיומית. מצב כזה עלול ליצור כתם עיוור קולקטיבי, שטומן בחובו נזק פוטנציאלי, אישי וחברתי. בנוסף, ידוע כי קיים מתח  בין הצורך "לראות" לבין הצורך "לא לראות", העומד במרכז כל תהליך התבוננות עצמית שעליו מתבסס הטיפול הנפשי. גילויים שונים עלולים לערער את שיווי המשקל הנפשי הידוע והמוכר. העיוורון הפסיכולוגי הוא מנגנון הגנה. הפסיכולוג הנודע זיגמונד פרויד ובתו אנה פרויד (1968) היו הראשונים שהצביעו על קיומם של מנגנוני הגנה המפחיתים חרדה ומשרתים צורך הישרדותי בטווח הקצר. נקודת העיוורון היא תופעה אנושית שהתקיימה מאז ומעולם, ומהזווית הפסיכואנליטית, הנושא נבחן סביב שאלת ההדחקה , ההרחקה והכחשה. הבעיה עם ההתמודדות עם נקודת העיוורון היא שאנחנו איננו מודעים לקיומה. זהו הפרדוקס של נקודת העיוורון: אנחנו לא יודעים מה שאנחנו לא יודעים.

הטוטליטריות שאינה מאפשרת לראות את הטוטליטריות

אחד הנושאים שבהן עסקו ההרצאות הייתה הביקורת של העולם המערבי על המניפולציות המבוצעות בעובדות ובמציאות על ידי שלטון טוטליטרי. לצערי, מניפולציות כאלה בדיוק קיימות ומתרחשות באופן מסיבי גם כיום – גם במדינות מערביות המגדירות את עצמן כדמוקרטיות, כאשר ההתפתחות הטכנולוגית מאפשרת להסתיר את האמת אפילו הרבה יותר מאשר בתקופות שבהן התקשורת הייתה דלת אמצעים ולא הגיעה לכל מקום. מדינות המערב אינן בוחלות בעיוותי המציאות. ההסתתרות מאחורי מעטה הדמוקרטיה, כמו גם הביקורת על הסתרת האמת, הן עצמן, לא אחת, מסווה מעולה לאותו מעשה עצמו. שר ההגנה האמריקאי, דונאלד רמספלד, הצביע על התופעה המסוכנת הזו כבר ב-2002: "....קיים גם הלא ידוע שאינו ידוע – הדברים שאנו איננו יודעים שאנחנו לא יודעים, ואם מתבוננים על ההיסטוריה של מדינות חופשיות, סוג זה של אי ידיעה, הוא המסובך (ותוספת שלי: אולי המסוכן) ביותר".

ההרצאות בכנס התייחסו כאמור למה שקרה בעבר, במדינות אחרות (הרחקה), אך התכנים שעלו מהדהדים היטב את מה שקרה כאן לאחרונה, ואת מה שמתרחש ככל הנראה מתחת לאפינו גם בהקשרים רבים אחרים.
המטרה של כל שלטון היא כידוע – להישאר בשלטון. אינטרסים כלכליים, פוליטיים ואחרים, משפיעים אף הם מאז ומעולם על תהליכי קבלת ההחלטות, גם כאשר ההחלטות הללו מוצגות כנובעות לכאורה משיקולים של טובת הציבור. האומנם נבעו כל החלטות השלטון במהלך השנתיים האחרונות של משבר הקורונה אך ורק מתוך שיקולי בריאות הציבור?

מרגע שהוכרזה מגפת הקורונה החל השלטון בישראל, וגם במדינות אחרות, להפעיל אמצעי שכנוע ופרופגנדה רבים שמטרתם הייתה להשפיע על האזרחים לפעול על פי האג'נדה שעליה דובר ככל הנראה בדיונים שהפרוטוקולים שלהם חסויים לשנים רבות. תהליך זה התעצם במיוחד עת הושק מסע חיסוני הקורונה, והאג'נדה שהכתיבה אותו מעוגנת ככל הנראה בהסכם המושחר שנחתם. מאמצי ההסתרה העצומים של ההנהגה מנעו מהציבור גישה למידע המלא ולא איפשרו לאזרחים שיקול דעת עצמאי. יתר על כן, רופאים ומדענים שנחשפו למידע אחר ורצו ליידע את הציבור הושתקו, וממש כפי שנאמר בהרצאה אודות אותם משטרים אפלים – הטלת ספק הייתה אסורה, או לפחות, אסור היה שתינתן לה במה. עוד בטרם הושק מבצע החיסונים התכנס המל"ל ודן כיצד ניתן "לעודד" את הציבור להתחסן. בסרטון הדיון,  ש"רץ" ברשתות החברתיות, ניתן לראות כיצד המשתתפים מציעים לא לתת במה לאף מומחה, בכיר ככל שיהיה, אשר מטיל ספק בחיסונים, ובאם יתפוס במה, יש להכפישו. 

התקשורת פמפמה בלי הרף אינספור תשדירים הקוראים לציבור לרוץ ולהתחסן, ומומחים מטעם משרד הבריאות חזרו ושיננו שוב ושוב את הסיסמה שלפיה, החיסון 'יעיל ובטוח'. לעומת זאת, מומחים עצמאים שביקשו להציג מחקרים ומידע שאינם עולה בקנה אחד עם הסיסמאות הללו ואשר ניסו להטיל ספק, נחסמו והודרו מאמצעי התקשורת הממסדיים, וכאשר השמיעו את קולם ברשתות החברתיות, "זכו" למכתבי התרעה ממשרד הבריאות ולמסע השחרה והכפשה. מדע הרפואה, שאיפכא מסתברא והטלת ספק  הם מיסודותיו, הפך ל"מדעיזם" – סוג של דת שבה 'מאמינים בחיסון' ומקדשים את האמונה שלפיה כל אדם, גם ילדים, שהמחלה אינה מסוכנת להם, חייב להתחסן. זאת, כאשר מדובר בחיסון שמבוסס על טכנולוגיה חדשה, אשר השלכותיה אינן ידועות עדיין. 

כשהתלונות על תופעות הלוואי החלו להיערם, הייתה זו ועדת חקירה אזרחית שהחלה לאסוף את עדויות הנפגעים בהתנדבות, ולא רשויות הבריאות. רוב הנפגעים חוו יחס של התנערות על ידי הרופאים, שהפטירו בפניהם שלפגיעה שלהם אין כל קשר לחיסון, מבלי לבדוק ומבלי שנאספו נתונים סטטיסטיים. במקרה הפחות גרוע, נאמר להם על ידי הרופאים בלחש, שאכן מדובר בתגובה מהחיסון, אבל – הוסיפו אותם רופאים ללחוש – אסור  להם לכתוב זאת. 

תקנות התו הירוק שהופיעו גרמו להדרה ולמגבלות חמורות של כל מי שלא התחסן. רבים מהם לא הורשו להמשיך בעבודתם או בלימודיהם, ונאלצו לשבת ימים רבים בבידוד, וכל זאת ללא כל היגיון אפידמיולוגי, שכן בשלב מוקדם מאוד כבר היה ברור שהחיסון אינו מונע הדבקה או תחלואה, ולכן גם לא מוביל לחסינות עדר כפי שקיוו. תקווה זו אף עוגנה בהסכם עם פייזר, שבה הוגדרה אחת ממטרות הניסוי כבחינת האפשרות שהחיסון ייצור חסינות עדר.

ילדים שלא חוסנו היו נתונים ללחץ חברתי קשה ונאלצו לבלות ימים רבים בבידוד, לעומת חבריהם המחוסנים, שיכלו לשוב למסגרות. זאת, גם אחרי שהתברר שהמחוסנים נדבקים ומדביקים לא פחות. ממש כשם שחגורת הצלה, מטרתה להגן על מי ששם אותה, ולא על חברו ששוחה בביטחה לידו. מי שהיסס להתחסן או לחסן את ילדיו בחיסון הניסיוני כונה בכינוי גנאי כ"מכחיש קורונה ומתנגד חיסונים", למרות שרובם מעולם לא החסירו חיסון קודם לכן, ורק התנגדו לכפיית החיסון הניסיוני. 

התו הירוק כפה על רבים שלא רצו להתחסן שוב, ליטול את הבוסטר, ההסתה כנגד המתנגדים הלכה וגברה. התקשורת העניקה במה נרחבת לידוענים, פוליטיקאים, אנשי יחסי ציבור ואף עיתונאים שהסיתו ללא הרף כנגד הלא מחוסנים, כינו אותם מפיצי מחלות וקראו לסגור אותם בבית או להשליך אותם לים. ראש הממשלה טען שהם כאוחזים תתי מקלע ויורים נגיפים לכל עבר, והכריז שהוא רוצה שההורים יריבו אלו עם אלו. לא מעט משפחות התפרקו, רבים איבדו חברים, וכל מידע שסתר את האג'נדה המוכתבת כונה מיד פייק ניוז.

גל האומיקרון שהגיע פחות מארבעה חודשים אחר כך, כבר הראה בבהירות כי המחוסנים נדבקים ומדביקים באותה המידה, ועדיין, הממשלה המשיכה עם התקנות המפלות, ואפילו החליטה להוסיף סלקציה בקניונים, כך שלא ניתן היה אפילו לדבר על טעות בשיקול הדעת של מקבלי ההחלטות. כשהחלה מחאה גדולה, שכללה אלפים רבים של מפגינים, היא לא קיבלה כל סיקור תקשורתי, והמשטרה ניסתה לדכא אותה באלימות. 

 בהרצאה דנו במשטרים אפלים ורחוקים, שבהם אין  לאזרחים אפשרות לראות את העובדות כפי שהן. משטרים שבהם השלטון יוצר ערפול שאינו מאפשר לראות את המציאות כפי שהיא, אלא רק חצאי אמיתות. רק דעה אחת מקבלת במה. כך, הם גורמים ל עיוות של תפיסת המציאות  החיצונית. ההיסטוריונית קייט בראון, בספרה "מדריך להישרדות"  טענה שהערכת נזקי אסון צ'רנוביל הייתה הערכת חסר, וכי זוהי תולדה של מאמצים מערכתיים למזער את הדיווחים על האסון – לא רק מצד הממשלה האוקראינית, אלא בשיתוף פעולה מלא של המערב. לטענתה, ההסתרה, הטיוח וההתנערות מאחריות אינם ייחודיים למשטרים רודניים, ובמקרה של צ'רנוביל, ממשלות המערב והסוכנויות הבינלאומיות פעלו לטיוח המחיר האנושי והאקולוגי של האסון, ולמעשה, טרחו במשך עשרות שנים לגמד את המחיר האנושי והאקולוגי של מלחמה גרעינית, של ניסויים גרעיניים ושל תאונות גרעיניות, ואף להסתיר אותו ממש. התוצאות שפרסמו ארגון הבריאות העולמי והסוכנות לאנרגיה אטומית בזמנו חיבלו במאמצים לגייס מימון לצורך מחקרים נוספים על אסון צ'רנוביל ולצורך טיפול רפואי בנפגעים ויישובם מחדש. לאוקראינים ולבלארוסים נאמר שבעיות הבריאות שלהם נובעות מלחץ ומ"רדיופוביה", ולא מהקרינה עצמה. האם ניתן להתעלם מהעובדה שבדומה מאוד למה שנעשה לנפגעי הקרינה בצ'רנוביל, כך נאמר לנפגעי החיסון שאין קשר בין פגיעתם לחיסון? לדוגמה, נשים שהתלוננו על דימומים לא סבירים כונו "היסטריות", ורק כעבור זמן רב הכירו רשויות הבריאות בתופעת הלוואי הזו, אף כי עדיין ממדיה והשלכותיה מגומדים.

טוטליטריות שם ופעם

חנה ארנדט, שעסקה רבות בפסיכולוגיה פוליטית,  חקרה את נושא הרודנות וטענה  שרודנות  תנסה להעלים, להשכיח ולעוות את העובדות, ולעצב  אותן כך שיתאימו לאג'נדה המוכתבת ולקהל שלה. כך, ראינו  בזמן אמת  כיצד נמחקות אלפי תגובות של נפגעי החיסון מדף הפייסבוק של משרד הבריאות, ואיך מעוותים הנתונים כדי שיתאימו לטענות המשרד, שלפיהן החיסון בטוח ולא נרשמו פגיעות חמורות; כיצד נטען שכמות המאומתים בקרב הלא מחוסנים גבוהה יותר מאשר בקרב המחוסנים – מבלי לציין שבאותן תקופות, רק האזרחים הלא מחוסנים חויבו לבצע בדיקות PCR; ואיך בסטטיסטיקות ובמאמרים שפורסמו בהשתתפות משרד הבריאות – מי שחלה בשבועות הראשונים לאחר קבלת החיסון הוגדר כ"לא מחוסן", וכך עוותה הסיבה לעלייה התלולה בתחלואה שנצפתה מיד לאחר מבצע החיסונים. מי שחלה עד השבוע השישי, גם אם חוסן בשתי המנות, נחשב למחוסן חלקית, דבר שגרם לחיסון להיראות פחות מסוכן ויותר יעיל מכפי שהוא.

כאשר הממשלה והתקשורת מכנים את מי שהיסס ליטול את החיסון 'מתנגדי חיסונים', 'בורים', 'אגוצנטריים' ו'הזויים', נוצרת אווירה של פאשיזם וטוטליטריות. כל מידע שלא תאם את הנרטיב הממסדי סולק, ממש כמו תופעת הדיסוננס הקוגניטיבי, שעל פיה, כאשר החשיבה מתמודדת עם  חוסר הרמוניה, סתירה וקונפליקט, המוח מנסה לווסת את המתח הפסיכולוגי שנוצר על ידי סילוק מהתודעה של האינפורמציה הסותרת. בנוסף, מסע ההסתה כנגד מי שלא הלך בתלם החיסונים השליט בקרב רבים פחד מפני המחיר הכבד. הלחץ החברתי תפס מקום דומיננטי בהשפעתו על אנשים רבים שחוסנו שלא מתוך בחירה, ועל רבים ששתקו ולא העזו לבטא דעתם. למרבה הצער, זה ככל הנראה גם ההסבר לשתיקתם של מרבית הרופאים, וגם לחוסר המודעות של הפסיכולוגים והפסיכואנליטיקאים, ולהיעדר המרחב והלגיטימציה להתבונן, לראות ולדבר על תופעות טוטליטריות שהתרחשו כאן ועכשיו. 

הסבר אפשרי נוסף לכך שההרצאה עסקה בטוטליטריות שם ופעם, אך לא בכאן ובעכשיו, הוא שאולי בכל זאת קיימת מודעות חלקית לתהליכים אנטי דמוקרטיים המתרחשים כאן ועכשיו סביב ניהול משבר הקורונה, אך המרצים והקהל נמנעו מלקשרם להרצאה בשל נפיצותם. גם אם זהו ההסבר, עצם היותם של דברים אלו כה נפיצים, מלמד על האווירה שיצרו המנהיגים והתקשורת – דה לגיטימציה למגוון דעות, חוסר סובלנות לאחר, ודמוניזציה של כל מי שהעז לחשוב אחרת.

חנה אנדרט מציינת שטרור  יכול להפעיל שליטה מוחלטת על אנשים מבודדים, ולכן אחת האסטרטגיות שבהן נוקטים משטרים טוטליטריים היא לייצר בידוד שכזה. בידוד וחרדה של האזרחים מגבירים את יכולת השליטה של השלטון. במקרה שלנו, חרחור ההפחדה על ידי השלטון, שאם נבקש לא לייחס לו כוונות, נובע אולי מהכישלון להילחם בהתפשטות הנגיף, תוך שיתוף פעולה מלא של המדיה, יצרה רמת חרדה גבוהה מאוד בקרב הציבור, והאוכלוסייה הפכה למבודדת וחסרת אונים במובנים רבים. במצב כזה של חרדה ובידוד, הפרט, ששואף לתחושת לכידות, ייטה להזדהות עם המנהיג, שנתפס כמי שיכול להביא מזור ופתרון. במקביל, נוצרת תחושת הזדהות בין האנשים בקהילה, ומאידך, תחושות של קסנופוביה – שנאת הזר, שתורמת ליצירה של הרגשת לכידות של ההמון, והלחץ החברתי הולך וגדל, תוך שימוש ציני בערכים כגון סולידריות ומאבק משותף, והוקעת כל מי שאינו נוטל חלק.

כאמור, למרות הציפיות הגדולות שנתלו בו, חיסון הקורונה לא הוביל ליצירת חיסון עדר, וכפי שמומחים רבים צפו, מחוסנים רבים נדבקו ועדיין נדבקים, וגם הדביקו אנשים אחרים ועדיין ממשיכים להדביק. אמונתם של רבים ביעילות החיסון לא התערערה, עד שהם עצמם נפגעו מהחיסון או חלו באופן לא קל למרות החיסון. רבים אחרים המשיכו גם בנסיבות אלו להאמין ביעילות החיסון, אך חלק גדול מהם סירבו להתחסן שוב, ואיבדו כתוצאה מכך את התו הירוק שלהם, ועמו זכויות בסיסיות. החשיבה  האידאולוגית הטוטליטרית גורמת לאנשים לאבד את היכולת להתנסות ולחשוב. הנתין הטוטליטרי הוא האדם הרגיל, שמצוי בחוויה של איום וחרדה. 

מדיניות הטיפול במגיפת הקורונה, וההתנהלות השלטונית במהלכה, תוך שימוש בטקטיקות של הפחדה, איומים, הסתה נגד אזרחים והדרה, איננה שונה באופן מהותי ממאפיינים בולטים של משטרים טוטליטריים. גם אם ניאחז בספק שהתנהלות זו  לא נבעה מכוונות רעות, אלא מתוך חרדה, אי ידיעה וטעויות, לא ניתן להתעלם מהעובדה שטקטיקות אלו, שננקטו למרות היעדר כל היגיון אפידמיולוגי, ננקטו, והובילו לאווירה חברתית ואישית קשה, ופגעו בלכידות החברתית ובאמון בהנהגה, הן הרפואית והן הכללית. הדרך היחידה לאחות קרעים תוך ובין אישיים, היא להודות בטעויות, להכיר בעוולות, לקחת אחריות ולהסיק מסקנות. למרבה הצער, כפי שמוכר ממשטרים רודניים, הכרה בעוולות ובטעויות לא תתרחש כנראה. כל שנותר הוא להמשיך להיאבק על התודעה ולהאמין בטבעה של האמת, שתמיד מבקשת להתגלות ולצאת לאור.