אל תשלח ידך אל הנער: 'מגפת קץ האנושות' היוותה סיכון אפסי לתחלואה חמורה או למוות מקורונה בילדים, אך מצבם הנפשי הידרדר לשפל חמור

לאחרונה פורסם דוח של העובדת הסוציאלית הראשית מטעם חוק הנוער, ובו דיווח על 1,580 ניסיונות התאבדות בקרב בני נוער בשנת 2020, עלייה של 4.6 משנת 2019. הדוח מצביע על עלייה חדה בפגיעות פיזיות בתוך הבית, בדיווחים על אלימות פיזית והזנחה, בהשמנת יתר ובהתמכרות לסמים ולפורנו, ועל זינוק של 57% במספר המקרים שבהם ביקשו שירותי הרווחה מבתי המשפט להוציא ילדים ממשמורת הוריהם ולהעבירם לאחריות המדינה.

מזה קרוב לשנתיים מצויים כשליש מתושבי כדור הארץ תחת מכבש הנחיות ממסדיות המגבילות את חירויות הפרט היסודיות ביותר – הזכות לחופש, לתנועה ולעיסוק. במהלך התקופה נמצאו לפרקים אזרחי העולם בסגרים ביתיים, שהגבילו את האפשרות לצאת מהבתים למטרות חיוניות ולמרחקים מוגבלים בלבד, וכן הוטלו עליהם בידודים, מגבלות עיסוק ופרנסה, איסור על מפגשים חברתיים, חובה לעטיית מסכות ועוד. כלומר, כ-2.6 מיליארד בני אדם – יותר מכל אוכלוסיית העולם במהלך מלחמת העולם השנייה - חוו הדים רגשיים משמעותיים בחסות ההיערכות הממסדית לטיפול בנגיף הקורונה החדש.

"אפשר להתייחס לסגר הזה בתור הניסוי הפסיכולוגי הגדול ביותר שנעשה מאז ומעולם", כתב פסיכולוג הבריאות אלק ון-הוף (Van Hoof), מהאוניברסיטה החופשית של בריסל בבלגיה. בעת האחרונה מזהירים מומחי בריאות הנפש בעולם מפני צונמי של מחלות נפשיות, שמקורן בפחד מלהידבק בנגיף, בבדידות הנובעת מהגבלות על מפגשים חברתיים, בחשש מאובדן קרובים, בקושי הכלכלי ובמצב אי הוודאות לגבי תוחלת המגפה. חלק ניכר מהאוכלוסייה, שאינו ניחן בחוסן נפשי מספק או שאינו מסוגל לגייס לעצמו תמיכה ראויה, עתיד לסבול מדיכאון, מחרדה, או ממצב דחק פוסט-טראומטי.

עד כאן באשר לכלל האוכלוסייה. אך מה בנוגע לילדים ולבני הנוער? מדוע רק כעבור שנתיים מעת שהתהפך עלינו העולם, התעוררו המומחים בישראל והפנו זרקור אליהם? איך קרה שבמהלך השנתיים האחרונות נעלמו מעינינו היקרים לנו מכול? 

על פי תורת הפיזיקה הקוונטית, אלקטרון צפוי להתנהג כמו גל אנרגטי חסר ממשות כל עוד אין מי שצופה בו. ברגע שמופנה אליו המבט, הוא יתנהג כמו חלקיק, כלומר, יהיה קיים. האם ייתכן, ברמה האנרגטית, שהסרת המבט מהצעירים במהלך משבר הקורונה גרמה לזה שהרגישו חסרי ממשות, או הלכה למעשה, היו כלא קיימים?

---

על פי תורת הפיזיקה הקוונטית, אלקטרון צפוי להתנהג כמו גל אנרגטי חסר ממשות כל עוד אין מי שצופה בו. ברגע שמופנה אליו המבט, הוא יתנהג כמו חלקיק, כלומר, יהיה קיים. האם ייתכן, ברמה האנרגטית, שהסרת המבט מהצעירים במהלך משבר הקורונה גרמה לזה שהרגישו חסרי ממשות, או הלכה למעשה, היו כלא קיימים?

---

 

פצצה מתקתקת שעלולה להרוג את סבא וסבתא

בשלב זה כבר ברור מעל לכל ספק שמחלת הקורונה פוגעת בעיקר במבוגרים. שיעור המקרים הקשים, המאושפזים והנפטרים מהנגיף זניח ואף אפסי בקרב ילדים ובני נוער, והוא משמעותי בעיקר בקרב בני הגיל השלישי. לכן, אין זה מפתיע שתשומת הלב הקולקטיבית הייתה נתונה מראשית פרוץ המגיפה לאוכלוסיות המבוגרות. "מבצע סבתא!" הכריז חבר הכנסת נפתלי בנט באפריל 2020, כשיצא במסע הסברה והתריע על הסכנה שבביקור הסבים והסבתות על ידי נכדיהם, ועל מצוות הריחוק החברתי מהם. אף שכיום אנו יודעים שבמבצע האומלל הזה נטמנו זרעי הפגיעה באוכלוסיית הקשישים בארץ, שרבים מהם נפטרו בשל אפידמיית הצער והבדידות שנגסה בהם בכל פה, רבים אימצו את הנרטיב ההוא, והכותרות שהתייחסו למספר החולים קשה, לסכנה שבקריסת בתי החולים ולמספר המונשמים, כוונו למעשה למצבה הרפואי של האוכלוסייה המבוגרת.

---

הילדים סומנו כמי שעלולים להפיץ את הנגיף, דהיינו, עצם היותם בחיים הוגדר כסכנה ברורה ומידית לסביבתם. הגדרתם כפושעים מהלכים, בשעה שגופם הצעיר מיירט וירוסים קטלניים, גזרה עליהם, אפריורית, עונש כליאה בבתיהם.

---

 

דומה שהכאוס הכללי שהשתולל בעולם במסגרת החרדה מפני מגפת קץ האנושות הוביל למצבי קיצון בתגובות ההתנהגותיות של חלק גדול מאוכלוסיית העולם. את פירותיהן של סערות הציקלון הרגשיות האלה אנו קוצרים בדמעה היום. המצב אף החריף בשל הנרטיב שחלחל למודעות הציבורית, שלפיו הילדים מהווים פצצה מתקתקת העלולה להרוג את סבא וסבתא. הילדים סומנו כמי שעלולים להפיץ את הנגיף, דהיינו, עצם היותם בחיים הוגדר כסכנה ברורה ומידית לסביבתם. הגדרתם כפושעים מהלכים, בשעה שגופם הצעיר מיירט וירוסים קטלניים, גזרה עליהם, אפריורית, עונש כליאה בבתיהם.

נקל לתאר את גודל תחושת האשם בקרב ילד, שהגוף שברשותו עלול לבגוד בו ולהרוג דווקא את סבתו האהובה, נוסף על עצם הריחוק מהסבים והסבתות, שבתרבות הישראלית הם עמוד תמך משפחתי שלא יסולא בפז. הגדיל לעשות משרד הבריאות, במסגרת מדיניותו האובססיבית שבה כל האמצעים כשרים למיגור הנגיף, משערך תרגיל לוליינות של היפוך תפקידים מצמרר בין הגורם המגונן לבין האובייקט שעליו יש להגן. הממסד הבריאותי העביר את המסר שעל הצעירים, שאינם נמצאים בסכנה מהמחלה עצמה, להתחסן מפניה, כדי להוות מגן אנושי חי עבור הוריהם וסביהם. זהו תפקיד שהשכבה הצעירה בשום חברה אינה אמורה לשאת, והטלת המשא הזה על כתפיהם הקטנות היא בבחינת פשע, שאת פירותיו הבאושים אנו רואים היום. היטיב לתאר זאת ד"ר אמיר שחר, מנהל המחלקה לרפואה דחופה בבית החולים לניאדו, כשאמר באחת מהמחאות: "במלחמת סיני, ב 1956, גרתי בתל אביב, ומטוסים מצריים עברו מעל לעיר... תלינו כביסה על הגג ועבר מטוס והייתה אזעקה, וסבתא שלי הורידה אותי לקומה התחתונה והתכופפה מעליי. בשנת 2009 כשהיו טילים על תל אביב, הייתי בבריכה ברמת אביב עם נכדתי הקטנה. הייתה אזעקה, ואני לקחתי אותה אל מאחורי הקיר ונשכבתי מעליה. לא עלה על דעתי שהיא צריכה להגן עליי...".

---

ד"ר אמיר שחר: "במלחמת סיני, ב 1956, גרתי בתל אביב, ומטוסים מצריים עברו מעל לעיר... תלינו כביסה על הגג ועבר מטוס והייתה אזעקה, וסבתא שלי הורידה אותי לקומה התחתונה והתכופפה מעליי. בשנת 2009 כשהיו טילים על תל אביב, הייתי בבריכה ברמת אביב עם נכדתי הקטנה. הייתה אזעקה, ואני לקחתי אותה אל מאחורי הקיר ונשכבתי מעליה. לא עלה על דעתי שהיא צריכה להגן עליי...".

---

 

עקידת יצחק המודרנית

ההיסטוריה של התרבות האנושית רצופה במיתוסים תרבותיים המעודדים הקרבת גוף אנושי רך בשנים כדי לזכות בחסד מהאלים. במיתולוגיה היוונית אתנה הצילה את בני עירה מזרועותיו של המינואטור, בהקריבה שבעה נערים ונערות מבני העיר כדי לרצותו; במקרא מתואר עמק גיא בן הינום כאתר להקרבת ילדים על מזבח פסל המולך, ומעל לכל אלה, עקידת יצחק, הניסיון העל-אנושי הנדרש מאדם מאמין להקריב את בנו, כדי להוכיח את נאמנותו הבלתי מסויגת לאלוהים.

למרבה התדהמה, השנתיים האחרונות הוכיחו שרוח הדברים שורה גם על תקופת הקדמה הטכנולוגית בימינו, שלכאורה רחוקה שנות אור מהמנהגים הפגאניים האלה, אך למעשה קרובה אליהם קרבה מעוררת בעתה. על כך רומזת הטרמינולוגיה הרווחת של "אמונה במדע", הציות העיוור לצווי המלך היוצאים מהכנסת, רשימת מצוות "עשה ואל תעשה" היוצאות מבית המקדש בירושלים והסגידה לאלילי הבון-טון החדשים – הביג פארמה, ביג טק וביג דאטה – פסלי הבעלים והעשתורות החדשים. בחסות כל אלה גם הקרבת בבת עיניהם של אימהות יהודיות מסורות - היא מצווה שאין להטיל בה ספק, המוכיחה את נאמנותם הבלתי מסויגת של ההורים ב'מולך' התורן. האם ייתכן שבמצבי קיצון הישרדותיים צץ ותופס פיקוד, דפוס יצרי קדמוני ובלתי מודע, הטבוע בנפש האדם מקדמת דנא?    

חרדה צפה

פרופסור מטיאס דסמנט, מומחה לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת גנט הבלגית, הסביר את התופעות שאנחנו עדים להם בשנתיים האחרונות במושג 'יצירה של ההמון' (Mass Formation) – מושג הלקוח מתוך הפסיכולוגיה של ההמון, הנגזרת מהפסיכולוגיה החברתית, ששורשיה במחקריו של זיגמונד פרויד. מצב זה הוא תוצר של 'חרדה צפה' (Free Floating Anxiety) – חרדה שאינה מחוברת לתמונה מנטלית ספציפית, אשר הממסד מנצל על מנת לשדר נרטיב המצביע על מקור חרדה אחד, ובמקביל להציע אסטרטגיית התמודדות מולו. הפתרון המוצע יוצר את הרושם שניתן לשלוט בגורם החרדה, גם אם הנרטיב אבסורדי ושגוי, ויש סיכוי גדול שרבים מהאוכלוסייה ישתפו עמו פעולה. אחת מתופעות הלוואי של התופעה ההיפנוטית הוא שדה קשב צר, ובו הציבור מצליח להיות מודע - קוגניטיבית ורגשית כאחד - רק לחלק קטן מהמציאות, אותו חלק שהנרטיב המוצג שוב ושוב במדיה, ממוקד בו. לדוגמה, האמפתיה הקולקטיבית לקורבנות הקורונה, על חשבון אמפתיה לטרגדיות אחרות, ובהן חולים במחלות סופיות שנמנעו מטיפולים; התעלמות כמעט מוחלטת של הרופאים מכל מחלה שאינה קורונה, באמצעות ראיית גוף האדם דרך מנהרה צרה, שאינה רואה את האדם כמכלול הוליסטי; חוסר אמפתיה כלפי מובטלים, קורבנות אלימות דומסטית, זקנים עריריים שננטשו ומתו בבתיהם, או כלפי פגועי נפש, שמצבם הוחמר לאין שיעור.

דומה שסימפטום 'שדה הקשב הצר' הגביל את שדה הראייה של ההורים והמחנכים, שלא ראו את בני הנוער ואת צורכיהם. בהשפעת היפנוזת ההמונים, הם היו מרוכזים אך ורק בשכבת הגיל הנתונה בסיכון, ורק בטווח הצר של איתור סימפטומים גופניים, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מהצעירים שאינם נתונים לסכנה פיזית. בבת אחת נזנחה ההגדרה המקובלת לבריאות – מצב של רווחה בריאותית, נפשית ומנטלית – הכוללת גם את הפן החברתי, הנפשי והרוחני, ועל פניה קודש הגוף של המבוגרים בלבד, וגוף הילדים המסוכן - קולל. וזהו, על קצה המטוש, מקורו של זרע הפורענות.

התקופה האחרונה גורמת לצעירים לטלטלה. החל מסגרים חוזרים ונשנים, שבהם נכפה עליהם להימנע מפגישות עם קבוצת השווים להם ועם בני המשפחה המורחבת, וכלה בתקופות של חזרה מהירה ופתאומית למסגרת, ושוב סגירתה מחדש, ללא הכנה מראש, מצב המערער את השגרה ואת תחושת הוודאות והביטחון, שלה הם זקוקים. וכל זה נוסף על הישיבה המנותקת בבתים אל מול מסכים לאורך חודשים ארוכים, ובקטיעה של כל תהליכי ההתבגרות, ההתפתחות והחִברות האנושית. תחושת האופוריה באביב 2021, שנטעה בציבור אשליה שלפיה החיסון עתיד לגאול את החברה כולה מהאסון שהתרגש עליה, נחלה מפלה קשה בספטמבר 2021, ותרמה לתחושת הערעור הפנימי ולאובדן האמון בממסד, המפזר הבטחות שווא. זהו סימפטום עצוב לשקר תרבותי, שהוחדר במשך שנים בציבור, ושהציבור נטה לאמץ בחום – שלפיו הכול אפשר לפתור, תמיד יהיו הטכנולוגיה המשוכללת והמדע שיביאו את הגאולה, שהשליטה תמיד ביד האדם. השקר הזה החל להיפרם, ואת תפריו הגסים אנו מגלים כעת.

---

בבת אחת נזנחה ההגדרה המקובלת לבריאות – מצב של רווחה בריאותית, נפשית ומנטלית – הכוללת גם את הפן החברתי, הנפשי והרוחני, ועל פניה קודש הגוף של המבוגרים בלבד, וגוף הילדים המסוכן - קולל. וזהו, על קצה המטוש, מקורו של זרע הפורענות.

---

זאת ועוד. מאז תקופת האומיקרון חווה מערכת החינוך שפל, ובמהלכו בתי הספר עצמם, שהיו עד אפשרות להתאווררות וחזרה לחיי חברה תקינים, הפכו פניהם והיו לאיום על החופש. ההליכה לבית הספר חשפה את הנער לחשש שבכל רגע הוא עלול לקבל הודעה שעליו להיכנס למעצר בית, רק משום שחברו לספסל הלימודים נמצא מאומת, מצבים שחזרו על עצמם חזור ושנה.

באפריל 2020 פורסם בכתב העת JAMA Pediatrics מחקר שבדק 2,330 ילדי בית ספר שהיו בסגר במשך 33 ימים בממוצע. ממצאי המחקר הראו ש-22.6% מהילדים דיווחו על תסמיני דיכאון ו-18% חוו מצבי חרדה.

לכך יש להוסיף את הפן הכלכלי שנפגע בעקבות ההגבלות שהוטלו על הציבור. במחקר שפורסם ב-2018 בכתב העתHealth and Economics  בחנו חוקרים את תנאי החיים בארצות הברית במהלך השנים 2001 עד 2013,  ומצאו שבמהלך המשבר הכלכלי הגדול שהחל ב-2008 בארצות הברית, חלה עלייה של 5% ברמת האבטלה הלאומית, ועלייה של 35%-50%  ב"בעיות נפשיות קליניות שנצפו בקרב ילדים". החוקרים אמרו שעם העלייה בשיעורי האבטלה, המצב צפוי להחריף עוד יותר. "כשמצב הכלכלה בכי רע, הבריאות הנפשית של ילדים מחמירה".

נקודה חשובה נוספת הועלתה בכתבה שעסקה בהשפעה של מגפת הקורונה על בריאותם הנפשית של הילדים, אשר פורסמה ביולי 2020 בכתב העת טיים, ועניינה התרומה הקריטית לאיזון הנפשי ולתמיכה שהייתה להתקהלות החברתית והקהילתית – ההתכנסויות, טקסי הזיכרון והמפגשים החברתיים בבתי התפילה ובקהילה, בעקבות מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר בניו יורק. ואולם, במסגרת המגבלות שהוטלו במהלך מגפת הקורונה, כל אלה נאסרו לחלוטין, כך שהפרטים נותרו להתמודד לבדם עם מצוקותיהם.

אחת ההמלצות שעלו בכתבה הייתה להמעיט במידת החשיפה של הילדים לאמצעי התקשורת, ובעיקר, למהדורות החדשות בטלוויזיה. פרופסור תומאס קופר, מרצה לתקשורת באמרסון קולג' שבבוסטון, חקר את השפעת החשיפה של הדור הצעיר לתמונות של רגעי פגיעת המטוסים במגדלי התאומים בספטמבר 2011, ומכנה אותן 'רעל רגשי'. "אנשים צפו בתמונות אלה פעם אחר פעם, והדבר פגע במורל. כך גם, כשהציבור שומע באופן חזור ושנה על הקורונה".

ובארץ? האווירה ההיסטרית שהתגבשה במהלך השנתיים האחרונות ניזונה מהצפת אמצעי התקשורת בנתונים יומיים על מצב התחלואה, מספר המאומתים, מספר החולים קשה והמונשמים, מקדם ההדבקה, תחזיות קודרות על ההגבלות הצפויות ונטיעת פחד משתק בקרב הציבור. כל אלו פותחים בכל ערב את כל מהדורות החדשות, בזמן צפיית שיא.

פן פסיכולוגי נוסף נוגע להעדר צפי לסיום המגיפה. למה הדבר דומה? לאסיר שעונשו לא נקצב, לעציר שעצור עד תום ההליכים כנגדו, ואין בידו מועד ברור לסיומם. בכל נקודת זמן מתגלה מוטציה חדשה במקום אחר בעולם, המאיימת בקץ האנושות, ושהחיסון אינו יכול לה. תנאים אלה מגבירים את הפסימיות בקרב בני הצעירים, הגדלים לעולם של כאוס ואי ודאות.         
                                             

מדד האושר הנמוך של ילדי ישראל

כל הנתונים וההשפעות האלה הם נדבך שנבנה על יסודות רעועים, קרי, מדד האושר הנמוך יחסית של ילדי ישראל, ביחס לילדים אחרים בעולם. רמת האושר של הילדים ובני הנוער בארץ מעולם לא הייתה גבוהה, על פי מחקרים בינלאומיים אקדמיים שנערכים מעת לעת במהלך העשרים השנים האחרונות ולפי מדד האושר של יוניסף (קרן האו"ם למען ילדים.) בכתבתה של נטע אחיטוב ב'הארץ' מספטמבר 2021, עולה כי הילדים המאושרים בעולם הם הילדים ההולנדים. פעם אחר פעם הם מביעים שביעות רצון גבוהה מהחיים באופן סובייקטיבי, ומקבלים ציונים גבוהים במדדים אובייקטיביים, כמו בריאות פיזית ונפשית. הכתבת מונה מספר גורמים השופכים אור על התופעה, ובהם: פעילות גופנית רבה ורכיבה על אופניים, שהייה בפארקים, בילוי במשך שעות ארוכות במחיצת ההורים, חינוך לעצמאות ופיתוח מיומנויות אישיות וחברתיות, העמדת הילדים בפני אתגרים ועידודם להתמודד מול קושי, חינוך שאינו שם דגש על הישגים אקדמיים ותחרותיות, אלא על עבודה בצוות ועל טובת הכלל.

בחינת הנתונים האלה מטילה צל כבד על סיכוייהם של בני הדור הצעיר בארץ לשרוד את משבר הקורונה, בהתחשב באג'נדה הרווחת מזה שנים במערכת החינוך ובתרבות הישראלית בכללותה. מערכת החינוך הישראלית תלתה את יהבה בחינוך להישגיות, למצוינות ולתחרותיות. לא בכדי ראש הממשלה נפתלי בנט, שהיה שר החינוך בין השנים 2019-2015, הכריז עם היכנסו למשרד החינוך כי בראש מעייניו נמצא עידוד התלמידים ללימוד חמש יחידות במתמטיקה ובמקצועות הריאליים. מערכת חינוך המחנכת להישגיות ולתחרותיות על חשבון חינוך לערבות הדדית, ל'ואהבת לרעך כמוך', לעזרה לחלש ולאחריות חברתית, מעמידה את הילד במרכז, מעודדת תחרות, הפרדה ופילוג, ובכך מחלישה את החברה כולה ואת הפרטים שבה.

בספרו של ד"ר טל בן שחר אושר אפשרי – איך להפסיק לרדוף אחר השלמות ולהתחיל לחיות חיים מאושרים יותר (הוצאת מטר), מציין המחבר את שני הגורמים העיקריים לדיכאון בקרב בני נוער – הישגיות ובידוד חברתי. על הבניין הרעוע הזה הוערמו בחסות המגפה הגבלות תכופות, שכל תכליתן  איסור על פעילות גופנית, איסור על יציאה לטבע, לגני השעשועים ואפילו לחוף הים, לעתים בכוח הזרוע, ומכאן נסללה הדרך לפגיעה ברמת האושר, לדיכאון ולחרדה.

---

מערכת חינוך המחנכת להישגיות ולתחרותיות על חשבון חינוך לערבות הדדית, ל'ואהבת לרעך כמוך', לעזרה לחלש ולאחריות חברתית, מעמידה את הילד במרכז, מעודדת תחרות, הפרדה ופילוג, ובכך מחלישה את החברה כולה ואת הפרטים שבה.

---

 

תג המחיר של העברת החיים לזום

כאמור, סגירתם של הילדים ובני הנוער בדלת אמותיהם, מובילה אותם בלית ברירה ליצור קשר עם העולם באמצעות המסכים ושאר הפלטפורמות החברתיות הדיגיטליות. אומת ההייטק הישראלית, חברה המקדשת את הטכנולוגיה ואת הקדמה, מספקת להם לא מעט כלים כאלה – הזום, הפייסבוק, האינסטגרם, הטיקטוק, קבוצות הווטסאפ ועוד. כפי שעולה מהדו"ח של מערכת הרווחה, רבים מבני הנוער סובלים מחרדה חברתית, מדימוי גוף לקוי, מהפרעות אכילה, מהשמנת יתר ומהתמכרות לפורנו ולסמים.

בספרו מהפכת הקשב – העידן הדיגיטלי - השבר והתיקון (הוצאת כנרת זמורה ביתן), מזכיר מיכה גודמן מחקר שערך ד"ר אבי מנדלסון מאוניברסיטת חיפה על ההיבטים הרגשיים של תקשורת באמצעות הזום. לדבריו, כאשר מנהלים תקשורת דרך הזום, נעלמים ממנה שלושה מרכיבים: הראשון – בזום אין קשר עין, וללא קשר עין האיכות הרגשית של הקשר בין האנשים יורדת דרמטית; שנית, כיוון שבזום לא רואים את כל הגוף, נעלמים מעיני המשתתפים איתותים המעובדים במוח האנושי, המגיעים דרך הגוף. בהיעדרם, המשוחח מרגיש פחות את נוכחות הצד השני; שלישית, המוח האנושי בנוי לתקשורת תלת ממדית, והמסך הדו-ממדי איננו מאפשר סנכרון בינאישי בהבעות הפנים, בתנועות ואפילו בדפיקות הלב. העדר סנכרון שכזה פוגם באיכות הרגשית, והתקשורת מדוללת. תקשורת מהסוג הרגשי והעמוק נחלשת ונשחקת כשהיא נעשית בתיווך מסכים, וכיוון שתקשורת בינאישית היא עמוד התווך של החיים, הרי שימי הזום הם ימים של חיות מופחתת. כדברי ענת סילברסטון, מנכ"לית 'בית פרת': "בימי הסגר של הקורונה, על מנת לשמור על החיים שלנו, פחות חיינו אותם".

למעשה, להעברת חייהם של בני הנוער לפלטפורמת הזום במהלך משבר הקורונה היה תג מחיר של ירידה דרמטית באיכות הרגשית של התקשורת, ובטווח הרחוק היא החלישה את המיומנויות החברתיות וגרמה להם להרגיש מאוימים יותר מהאינטימיות החשופה בקשר פנים אל פנים. מצב זה הוליד בדידות תהומית – סיבה מכרעת לדיכאון. כדי להתפתח רגשית זקוקים אנשים, וביתר שאת בני נוער, לחיבור אינטימי לאנשים אחרים, נוסף על הצורך להיות נוכחים ברגע וקשובים לעצמם. "שגשוג רגשי תלוי גם בפיתוח המיומנות הכפולה של להיות לבד ולהיות ביחד, מיומנות שדורשת מהאדם לצאת אל מחוץ לעצמו ולשוב לעצמו, כמו ריקוד פנימי. מערכת יחסים אינטנסיבית ולא בריאה עם הטכנולוגיה הדיגיטלית משבשת את הקצב ומותירה על רחבת הריקודים אנשים שחשים שעמום כשהם בגפם, וחרדה חברתית כשהם עם אחרים".                                                                                                       

במחקר מכונן בנושא התמכרויות נצפה כי לחולדות שהושמו בגפן בכלוב, ובו שני בקבוקי שתייה – באחד מים ובשני סמים נרקוטיים מהולים במים – הייתה העדפה ברורה למים הנגועים בסם. לעומת זאת, חולדות שהושמו ב"פארק שעשועים לחולדות", העדיפו את המים הנקיים, ולא התקרבו למים הממכרים. מחקר מקיף שנערך בקרב חיילים אמריקאיים ששבו מביצות התופת של וייטנאם שפך אור נוסף על הגורמים להתמכרות. רבים מהחיילים חוו במלחמה ניתוקים דיס-אסוציאטיביים והתמכרו להרואין, ומכאן עלה החשש לגורלם, כשישובו לבתיהם. תוצאות המחקר העלו כי כעבור זמן, 95% מהם חדלו להשתמש בסם, ורק כ-5% התמכרו לו. מכאן למדו הפסיכולוגים החברתיים כי יש חשיבות מכרעת לחיבוק הקהילתי והמשפחתי, וכי יחסים בין-אישיים חמים ואותנטיים הם התרופה האולטימטיבית להתמכרויות, כמו גם אמצעי המניעה הטובים ביותר מפניהן. העדרם היוו בוודאי קטליזטורים להתמכרותם של בני הנוער למזון, לפורנו, לסמים ולאלכוהול, אשר סיפקו עבורם מילוי זמין וממכר.

אבני הדרך של התפתחות קוגניטיבית של תינוקות שונו

במחקר שפורסם לאחרונה ב-American Academy of Pediatrics עולה פן לא פחות מטריד, הנוגע לפגיעה ההתפתחותית בקרב תינוקות ופעוטות בשנתיים האחרונות. מהמחקר עולה כי לאחרונה עדכן ה-CDC (המרכז לבקרת מחלות בארצות הברית) 11 אבני דרך המצופים להתפתחות תינוקות בגילים 30-15 חודשים, שהיו נהוגים עד כה. שני שלישים מהתפקודים שעל תינוקות לבצע בגיל מסוים (הגיית מספר מילים, יכולת איפוק וכו') הועתקו לגיל מאוחר יותר.

כך למשל, הרף של גיל 24 חודשים, שעד כה היה הסטנדרט המקובל לשימוש בכ-50 מלים, שונה ל-30 חודשים. בסך הכול, כ-40% מהקריטריונים הנבדקים שונו. במלים אחרות, במקום להצביע על הפגיעה המשמעותית בהתפתחות התקינה של תינוקות ופעוטות, ולבחון את הקשר בינה לבין ההשפעות המזיקות של הסגרים, הבידודים, ההפחדה והשימוש במסכות, ה-CDC בחר להוריד את הרף ולהתאימו למצבם העגום. הייתכן שבשעה שהמדינות המתקדמות בעולם מתגאות באוניברסיטאות היוקרתיות שלהן ובהיותן אומות הייטק, מתחת לרדאר הולך הדור הבא ונעשה מפגר יותר ויותר?                       

לצד כל הגורמים האלה אבקש להציע היבט נוסף: בעיני הילדים, החפות מדוקטרינות ההלם, ייתכן שהתנהגותם של ההורים, שרבים מהם הלכו שבי אחר ציוויי הממסד, נחוותה כשגויה ואף מקוממת, כאשר האפליה הפכה לחוק, זכויות הפרט הפכו לפריווילגיה מותנית בציות, מעצר בית הפך לדבר שבשגרה וכפייה רפואית הייתה לנורמה מקובלת. האם ייתכן שמצב זה הוביל לעלייה בניכור בין ההורים לילדיהם, והיווה קרקע פורייה להתפתחות פגיעות רגשיות?

---

במקום להצביע על הפגיעה המשמעותית בהתפתחות התקינה של תינוקות ופעוטות, ולבחון את הקשר בינה לבין ההשפעות המזיקות של הסגרים, הבידודים, ההפחדה והשימוש במסכות, ה-CDC בחר להוריד את הרף ולהתאימו למצבם העגום. הייתכן שבשעה שהמדינות המתקדמות בעולם מתגאות באוניברסיטאות היוקרתיות שלהן ובהיותן אומות הייטק, מתחת לרדאר הולך הדור הבא ונעשה מפגר יותר ויותר?

---

 

עם המבט לעתיד

באחד מסיפוריו הקצרים של קפקא מתואר עכבר שנלכד במלכודת עכברים, ובשעה שהוא בוחן את החתול האורב לו, הוא אומר: "אויה, העולם הולך ומצטמצם לנגד עיניי בכל יום ויום".

בחלוף שנתיים של חיים תחת משטר בעל מאפיינים דיקטטוריים, הדוגל בסתימת פיות, באלימות שלטונית, כפייה רפואית, חדירה מסיבית לרשות הפרט וביזוי והלעגה של כל מי שמעז להתנגד לכך, דומה שאבחנת העכבר של קפקא נכונה: העולם באמת הולך וסוגר עלינו. חלל צר הולך ונפער בין הפרט לבין האווירה האלימה והכאוטית הסובבת אותו, ועד מהרה הוא עתיד להתמלא בתחושות של אפתיה, ציניות, ומעל לכול – ייאוש, ייאוש עמוק שיש בו כדי להטעין ולייצר מציאות מעוותת למשך שנים רבות, אם לא נקדים לטפל בו. מציאות שכזו עלולה להוביל לקהות חושים, שרק באמצעותה אפשר יהיה להמשיך להתנהל בעולם, ושרק בעזרתה יוכל האדם למזער את רמת הסבל שהוא חווה. מציאות שכזו מולידה אדישות ועיוורון לסבל האישי ולסבלו של הזולת, ואלה מספקים אלחוש מקומי וכללי של הנפש. חיים תחת איום תמידי של מוות, של חרדה מתמדת מפני פגיעה ואובדן עלולים להוביל את ילדינו, הכלואים במלכודת, לעמעם את החיות שבהם, להגביל את המנעד הרגשי והאינטלקטואלי ולעטות עליהם עוד ועוד שריונות מגוננים, שבטווח הארוך עלולים לכבות בהם את הניצוץ. בפני הסכנה הזאת אנו מעמידים יום-יום את דור העתיד, האמור לרשת את העולם במקומנו.            

---

חיים תחת איום תמידי של מוות, של חרדה מתמדת מפני פגיעה ואובדן עלולים להוביל את ילדינו, הכלואים במלכודת, לעמעם את החיות שבהם, להגביל את המנעד הרגשי והאינטלקטואלי ולעטות עליהם עוד ועוד שריונות מגוננים, שבטווח הארוך עלולים לכבות בהם את הניצוץ. בפני הסכנה הזאת אנו מעמידים יום-יום את דור העתיד, האמור לרשת את העולם במקומנו.

---

 

ברמה הפרקטית יש להגדיל הקצאות ומשאבים לטיפולים רגשיים והתנהגותיים בקרב הילדים, ולחזק את חוסנם הנפשי.  

ואולם לא די בכך. צו השעה מחייב חיבור לרוח האדם, לנפש ולנשמה. הגיעה העת להוסיף נדבך רוחני לפסיכולוגיה ולדיסציפלינה החינוכית העקרה בארץ, שהותירה את בני הנוער מרוקנים אנרגטית. עלינו להוסיף לה ממד המאפשר התמרה מעולם הגוף והחומר, אל הספֵרה המעניקה טעם לחיים ומוצאת בהם משמעות, והמניעה את תיקון הנפש ואת מציאת הייעוד. בשלה העת לצאת מעקרונות הפוסט מודרניזם, שלפיהם האדם נמצא במרכז, מונע מהרצון לעונג מידי, מממש את דחפיו ואת יצריו החומריים ומוצא ריפוי לתחלואיו הגופניים והנפשיים רק באמצעות החומר. עלינו לחתור להפצת התרופה האנושית הטמונה ביהדות – לענווה, לחמלה, לאמפתיה, לערבות הדדית ולאהבה ללא תנאי. ממקום זה של ענווה תצמח התובנה העמוקה לכך שהאדם הוא חסֵר ביסודו, שעליו לבקש מהאלוהות השלמה, באמצעות התפילה. בעת משבר על האדם ללמוד לפנות אל בורא העולם ולבקש נס, שהוא מעל לחומר ומעל לחוקי הטבע. עליו לחדול מהניסיונות הבלתי צליחים למשות את עצמו מהביצה באמצעות אחיזה בציצית ראשו, כמו הברון מינכהאוזן; עליו להושיט יד אל מחוץ לעצמו, להניח לרגע לאגו; לנטוש את התפיסה האגוצנטרית שהוא כל-יכול, ושהוא מסוגל לקרוא תגר על האלוהות באמצעות המדע, לרסן את השאיפה לבנות מגדל בבל שיתעלה על חוכמת הבריאה.  

     הניסיון שהחברה בכלל והישראלית בפרט לא עמדה בו, הוא האומץ לעמוד מול מצב האדם האנושי – הפגום, הפגיע, החולה, הנתון לחסדי הטבע, הבריאה והאל – ואז לרדת על ברכיו, ובענווה רבה לקרוא: הצילני נא.