הטבח שביצע החמאס בישראל חושף את הכישלון של עיתונות העלית העולמית – מוסרית, אתית ומקצועית

הערה: את הטקסט הזה כתבתי כבר באוקטובר 2023, ימים ספורים לאחר מתקפת חמאס הרצחנית בדרום ישראל – בתגובה לכשל המוסרי, האתי והמקצועי של עיתונות העלית, ובראשה הניו יורק טיימס, BBC, ה-CNN והגרדיאן, שמיהרו להדהד את תעמולת חמאס מבלי לבדוק, לאמת או לקחת אחריות.

בשל נסיבות אישיות הוא לא פורסם אז, ובהמשך נדחק הצידה על רקע רצף האירועים המתמשך והכואב של המלחמה.

אך לנוכח מה שמתחולל כעת – כאשר אותם נרטיבים, מונחים ודפוסי הסברה שמקורם בתעמולה של חמאס ואיראן מחלחלים, דרך עיתונאים, אנשי אקדמיה ופוליטיקאים, גם לשיח הציבורי בישראל – הכתבה הזו רלוונטית יותר מאי פעם.

זה לקח לניו יורק טיימס כמעט שבוע ימים אחרי שהאשים באופן בוטה ומטעה את ישראל בתקיפת בית החולים אל-אהלי בעזה ובהרג 500 אזרחים – בכותרת הראשית של הגיליון המקוון שלו – כדי לפרסם "הערת מערכת" שבה, בחצי פה, הוא מבהיר שעורכיו "היו צריכים להיות יותר זהירים". לא התנצלות בפני ישראל. הערת השוליים הזו, שהוצגה כקישור בשולי עמוד השער (הקישור הוסר משם כעבור חצי יום). לא הייתה לקיחת אחריות אמיתית ב"הערת המערכת הזו" על כך שהעיתון מיהר להדהד את תעמולת החמאס ללא שום ספקנות. רק תירוצים קלושים המרמזים על קושי לאמת כשהדיווח מידי, טענות (עדיין) על מלחמת גירסאות בין החמאס לישראל, ובמקביל, הטלת האחריות לכשל על החמאס. וגם ההערה הקלושה הזו לא התפרסמה לפני שהניו יורק טיימס ספג אש על ההתנהלות הבלתי מקצועית ועל פרסום דיסאינפורמציה. מעט מדי, מאוחר מדי.

התיקון הרשלני הזה הוא רק קצה הקרחון של הפיאסקו התקשורתי שהחל מיד לאחר הטבח המחריד שביצע החמאס בדרום ישראל. הניו יורק טיימס, כמו גם עיתונים מובילים רבים אחרים המוגדרים כ"עיתונות עילית", חשפו לא רק את הצבעים האמיתיים שלהם תחת המסווה האינטלקטואלי האליטיסטי – אלא גם את אובדן הדרך המקצועי המוחלט: תקשורת מוטה, מטעה, שאופן התנהלותה רחוק מאוד מסטנדרטים עיתונאיים המזכים אותה בהגדרה של "עלית", או אפילו מהסטנדרטים העיתונאיים הבסיסיים ביותר.

וזה לא שהם אינם מבינים את החשיבות שמייחס הקהל שלהם להקפדה על סטנדרטים עיתונאיים. בתגובה לביקורת העזה שספג הניו יורק טיימס לאחר שנחשף כי העיתון שכר מחדש את העיתונאי העזתי סולימאן היג'ג' ששיבח והילל בעבר את היטלר, לסקר את המלחמה בין ישראל לחמאס בעזה, השיב העיתון: "מר היג'י עקב אחר הצעדים האלה ושמר על סטנדרטים עיתונאיים גבוהים"...

"סטנדרטים עיתונאיים" – בואו נדבר עליהם.

סטנדרטים ואתיקה עיתונאיים כוללים עקרונות של התנהלות ואתיקה החלים על עיתונאים.

ישנם כיום כ-400 "קנוני עיתונות" מקצועיים וקודים אתיים של עיתונות שנכתבו על ידי ארגונים מקצועיים שונים בעולם. למרות הבדלים מסוימים ביניהם, הסטנדרטים הבסיסיים ביותר בקודים האלה, שחלים על איסוף, עריכה ופרסום של מידע לציבור, הם:

• כנות, אמת ודיוק - עיתונאים חייבים להיות כנים ומדויקים ככל האפשר, לספק הקשר לדיווחיהם, לא לערבב דעות עם עובדות, ולעולם לא לדווח על מידע שקרי, לעוות מידע, או להציג חצאי אמיתות כדי ליצור רושם שגוי/מטעה.
• הקפדה על אימות המידע – כדי להיות מדויקים ולספק הבנה טובה ורחבה ככל האפשר של הנושא שהם מדווחים עליו, עיתונאים חייבים לעשות מאמץ לאסוף את מירב העובדות הרלוונטיות ולאמת אותן בקפידה ובזהירות. לדוגמה, הקודים האתיים של החברה האמריקאית לעיתונות מקצועית (Society of Professional Journalism) מבהירים כי עיתונאים חייבים לקחת אחריות על דיוק עבודתם ולאמת מידע לפני פרסומו – ומדגישים: "זכרו שלא מהירות ולא פורמט מתרצים אי דיוק".
• עצמאות ואובייקטיביות – הם חייבים לשמור על עצמאות ולהימנע מניגודי עניינים שעלולים להשפיע על הסיקור שלהם, ממתן יחס מועדף למפרסמים, תורמים או בעלי אינטרס אחרים, ומפעילויות פוליטיות ואחרות שעלולות לפגוע ביושרה או בחוסר משוא הפנים שלהם, ולהתנגד ללחץ פנימי ו/או חיצוני שמנסה להשפיע על הסיקור.
• הוגנות – הם חייבים להציג עובדות באופן נייטרלי וללא משוא פנים, ולהציג נקודות מבט וצדדים אחרים בסיפור במידה שקיימים כאלה.
• שקיפות – עיתונאים חייבים להיות שקופים ככל האפשר באשר למקורות המידע שלהם ולדרך השגת המידע.
• אחריות – הם חייבים להיות אחראים לקהל שלהם, לתת דין וחשבון על עבודתם, להכיר בטעויות, לתקן אותן באופן מידי ובולט, להתנצל עליהן, ולהיות מוכנים לקבל ביקורת והשלכות ולקחת אחריות.

למותר לציין שבתקופות של משברים חמורים כמו מלחמות ופיגועי טרור, כאשר הקהל נתון לאירועים איומים, זוועות וסבל, אחריות מוסרית ועמידה בעקרונות עיתונאיים אלו קריטיים מאי פעם – והעיקרון שלפיו החשיבות של מידיות, או הניסיון "לעמוד בקצב" הפרסום בעידן הדיגיטלי, אינם מצדיקים רשלנות בתהליך אימות המידע חשוב פי כמה מתמיד, הן בשל הסכנה ליצירת חרדה ופניקה ולהחמרת המשבר, והן משום שפרסום רשלני של מידע ללא אימות הופך את המדיה מכלי חשוב למתן מידע לציבור במהלך משברים – לכלי תעמולה המשמש להדהוד, להפצה ולהגברה של תעמולה כוזבת, שבתורה עלולה להוביל להאשמת חפים מפשע ואף להסתה ולשלהוב הרוחות נגדם.

אלא שה"ניו יורק טיימס" נכשל שוב ושוב בכל אחד מהעקרונות והסטנדרטים המקצועיים הבסיסיים הללו בשבועות האחרונים, ולמרבה הצער, אכן הפך לכלי להדהוד ולהפצת תעמולה כוזבת של החמאס, שהעצים את עלילת הדם של ארגון הטרור כלפי היהודים לאחר הטבח המחריד.

הם היו הכל חוץ מהוגנים וחסרי משוא פנים כאשר הדהדו, מיד לאחר הפיצוץ בבית החולים אל-אהלי בעזה, את הממו שקיבלו ממשרד הבריאות בעזה שנתמך על ידי החמאס, שקבע כי "התקיפה הישראלית הרגה מאות בבית החולים, אומרים הפלסטינים" - ובכך איפשרו לחמאס לעוות את העובדות ולקבוע את המסגור המעוות והמטעה ואת טון הסיקור של האירוע, ללא שום ספקנות או תהליך אימות עיתונאי.

הם היו הכל חוץ ממדויקים כשהדהדו כמו תוכים את תעמולת החמאס, ללא שום ספקנות, למרות המהימנות המפוקפקת (בלשון המעטה) של המקור, ומבלי לנסות אפילו לאמת אותה לפני פרסומה.

הם היו הכל חוץ מאחראים כשפרסמו שקרים ופברוקים מסוכנים, ששלהבו ועוררו זעם עצום בקרב המונים מוסתים בעולם הערבי, וגם ברחבי העולם.

הם היו הכל חוץ משקופים כשניסו לפטור את עצמם מאחריות למהימנות המידע על ידי ייחוס תעמולת השקרים של החמאס שאותה מיהרו להדהד, למקורות "מולבנים" כמו "משרד הבריאות הפלסטיני". "כולם, במיוחד הכתבים האחראים למבול המידע השגוי של יום שלישי, יודעים שאין משרד בריאות עצמאי הפועל בעזה", כתב גם העיתונאי אייזיק שור, בטור דעה בניו יורק פוסט. "כל פיסת מידע שמגיעה מהערוצים הרשמיים בעזה נוצרת או מפוברקת על ידי חמאס".

והם מעולם לא נטלו אחריות. גם לא לאחר שנתפסו בקלקלתם. אחרי שהשליכו את הדלק של החמאס על השריפה המשתוללת, הם פשוט חזרו בהם וסיפרו שמדובר ב"מלחמת גירסאות" או במקרה הטוב ציינו מה קרה, כאילו לא עשו דבר. אף שהכותרת של הניו יורק טיימס "התפתחה" בימים שלאחר הטבח, בעקבות הביקורת שקיבל העיתון – היא עדיין המשיכה לטעון שישראל אשמה: "לפחות 500 הרוגים בתקיפה בבית החולים בעזה, אומרים הפלסטינים", קובעת הכותרת החדשה. המילה "תקיפה", שבה הם השתמשו משתמשים בכותרת החדשה, מסגרה את הפיצוץ כמבצע ישראלי. רק בהמשך, אחרי שזרם הביקורת לא פסק, הם פרסמו עוד תיקון לכותרת, וכתבו הפעם "לפחות 500 הרוגים בפיצוץ בבית החולים בעזה, אומרים הפלסטינים", אך עדיין לא כתבו את האמת.

כאמור, לקח לניו יורק טיימס כמעט שבוע להכיר בטעותם, וגם את זה הם עשו באופן חלקי מאוד, מבלי לטרוח להתנצל בפני ישראל על הטעות, או למצער לקחת אחריות.

ה"לקח" שהפיק העיתון היה שהוא בסך הכל קורבן של הנסיבות. "האירועים המתרחשים במהירות הדגישו את הקושי בסיקור המלחמה בין ישראל לחמאס", כתבה קאטי רוברטסון, עיתונאית בניו יורק טיימס, בטור דעה בעיתון.

וזה לא המקרה היחיד שבו העיתון, שנחשב ל"מגדלור של העיתונות האחראית", כושל באופן חמור בשבועות האחרונים.

הניו יורק טיימס היה הכל חוץ מחסר פניות, אחראי, כן ומדויק כשהם שינו, בכתבה שכותרתה "חמאס מותיר שובל של טרור בישראל", את המסגור של הטרוריסטים המפלצתיים של החמאס שביצעו את הזוועות הנתעבות - מ"מחבלים" בכתבה המקורית - ל"חמושים". רק כאשר ספגו סופת ביקורת, הם ערכו שוב את הטקסט - בחזרה ל"מחבלים".

הם היו הכל חוץ מחסרי פניות, אחראים, כנים ומדויקים כאשר "שכחו" שהחמאס מוגדר על ידי ארה"ב כארגון טרור.

הסטנוגרפים של הטרוריסטים

למרבה הצער, הניו יורק טיימס לא לבד. תאגידי חדשות רבים מיהרו לחזור על השקר של חמאס לפיו ישראל אשמה. "זה היה השבוע שבו תאגידי העיתונות שלנו נחשפו כפי שהם באמת: הסטנוגרפים של מחבלים", אמרה בתיה אונגר-סרגון, עורכת מדור הדעות בניוזוויק, בראיון לפוקס ניוז.

"אחרי שביצע את הזוועות הקשות ביותר נגד יהודים מאז השואה, הארגון, שהיה מעורב בביתור ילדים בחיים מול הוריהם, שלח מזכר לתאגידי העיתונות האמריקאים 10 ימים לאחר מכן - שבו הוא אמר שישראל הרגה 500 פלסטינים בהפצצת בית חולים. כל זה התברר כלא נכון. ישראל לא הפציצה את בית החולים. בית החולים עדיין עומד על תילו, ואנחנו לא יודעים כמה אנשים נהרגו, אבל זה בהחלט לא היה 500. אבל תאגידי העיתונות שלנו, כמו הסטנוגרפים של טרוריסטים שהם, פשוט חזרו על השקר הזה. הניו יורק טיימס, CNN, MSNBC, וושינגטון פוסט, BBC, AP. חזרו על השקר של חמאס מילה במילה! למה הם עשו את זה? [משום שהם] מתחנכים במוסדות עילית, שם הם נדבקים בווירוס המוח WOKE. הם לא יכולים להבחין בין טוב לרע, הם לא יכולים להבדיל בין אמת לשקר, והם פשוט משקרים ומשקרים. כי עבורם ישראל היא המדכאת, והם עסקו עשרה ימים בתיאור זוועות נגד יהודים, והם פשוט היו נואשים להחזיר את ישראל לעמדת המדכא של 'האיש הרע'".

בדיוק כמו הניו יורק טיימס, כך גם יתר "עיתוני העילית", מיהרו מיד לפרסם את השקר בכותרת הראשית שלהם, ללא שום ניסיון אפילו לבדוק או לאמת אותו, ורק בהמשך, בעקבות הביקורת החמורה שספגו, חזרו בהם בהדרגה, גם אז ללא שום התנצלות. ובדיוק כמו הניו יורק טיימס, גם הם ייחסו את מקור המידע שלהם ל"משרד הבריאות הפלסטיני", או "מקורות רשמיים פלסטיניים".

דרו הולדן, כתב התקשורת של Free Beacon, פרסם שרשור עם רשימת ארגוני מדיה שמיהרו להדהד את תעמולת החמאס השקרית. ברשימה מככבים, מלבד הניו יורק טיימס גם ארגוני מדיה מובילים אחרים, בהם הוושינגטון פוסט, ה-CNN, ה-BBC, ו-MSNBC, הוול סטריט ג'ורנל, מגזין פורבס, הגרדיאן, וגם סוכנויות הידיעות AP ורויטרס.

חלק מהעיתונים הגדילו לעשות ושילבו לצד הדהוד הידיעה השקרית והצגת המקור באופן מטעה, גם פרשנות שלכאורה "מחזקת" את הידיעה: "קשה לראות איך זה יכול להיות משהו אחר, באמת, בהינתן גודל הפיצוץ, חוץ מאשר הפגזה אווירית ישראלית, או מספר הפגזות", כתב ג'ון דוניסון מה-BBC – פרקטיקה שהיא כאמור פסולה על פי הסטנדרטים העיתונאיים, ומנוגדת לסטנדרט של כנות ודיוק.

הסיקור התקשורתי של הפרשה ממחיש היטב את האסטרטגיות המניפולטיביות שבאמצעותן מנסים העיתונים למסגר את המצב בעזה כ"אשמת ישראל" – אסטרטגיות שעושות שימוש באמצעים לשוניים וטקסטואליים. אסטרטגיות אלה מהדהדות את הניתוח של חוקרי תקשורת ושפה מהגישות הביקורתיות לחקר השיח. כך לדוגמה, חוקרים כמו נורמן פיירקלוג וכמו אלינור אוצ'ס וליזה קאפס, מונים אמצעים כמו בחירה באוצר מלים מסוים, ביטויים, צירופי מלים, מטפורות, אמצעים דקדוקיים ומבנה הטקסט, אשר משרתים את הדוברים ביצירה או בהעלמה של אחריות. אחד האמצעים השכיחים הוא שימוש בפעלים אקטיביים או פסיביים, בהתאם למטרת המסגור, כדי להטיל אחריות על אדם או ארגון כלשהו, או לחילופין להרחיק אחריות ואשמה ולטשטש אותן.

דוגמה בולטת לכך היא הסיקור של ה-CNN. בסיקור הראשוני שלו על הפיצוץ בבית החולים, ה-CNN האשים אף הוא את ישראל מפורשות: "ישראל מואשמת בפיצוץ בית חולים ובית ספר בעזה, כשהמצור פוגע במערכת הבריאות".

בגירסת הפולו-אפ המתוקנת, ישראל כבר לא מואשמת בפיצוץ עצמו – אך ראו זה פלא, גם כשמוכח מעל לכל ספק שטיל של החמאס הוא זה שגרם לו – ה-CNN אינו מצביע על הארגון מפורשות. במקום זה, הכותרת היא: "מאות מתו ככל הנראה בפיצוץ בבית החולים בעזה". מי הרג אותם? לא כתוב. האחראי לפיצוץ הועלם.

יתירה מכך, ה-CNN אף מרחיק לכת, כאשר גם בגרסת הפולו-אפ, תוך שהוא ממשיך לכסות על עקבותיו של הדיווח הקודם המטעה, הוא ממשיך להאשים את ישראל בפגיעה ביכולת התגובה הרפואית.

באופן דומה, גם הסיקור של הניו יורק טיימס על כל גלגוליו מדגים את האסטרטגיה הזו. הדיווח הראשוני מצביע בבירור על ישראל כאשמה. בדיווח השני, ישראל כאמור כבר לא מוזכרת, אך עדיין מואשמת ברמיזה, על ידי השימוש במילה "הפגזה", ובדיווח השלישי, כאשר כבר ברור סוף סוף שישראל לא אשמה, אין יותר אף אדם או ארגון שאחראי לפיצוץ. הוא פשוט קרה מעצמו.

הוושינגטון פוסט מדגים אסטרטגיה לשונית אחרת. העיתון מספר לקוראיו כי "וידיאו של מה שהרשויות הפלשתיניות אומרות שהוא הפגזה ישראלית על בית החולים אל-אהלי בעזה מראה את הרגע שבו הפיצוץ מכה בשטח בית החולים. הווידיאו, מאומת על ידי הוושינגטון פוסט, לוכד את קול ההתפוצצות הראשון ולאחר מכן את ההתלקחות". הבחירה במבנה הטקסט הזה, שבמשפט הראשון שלו מסתמך על טענה של "הרשויות הפלשתיניות", ובמשפט השני מדבר על אימות לכאורה של העיתון לעובדה שהווידיאו אכן לוכד את רגע הפיצוץ, יוצרת את הרושם המטעה שלפיו כביכול הוושינגטון פוסט עצמו אימת את העובדה שמדובר בהפגזה ישראלית.

חלק מארגוני המדיה ניסו להלבין את הדיווח על ידי הסתמכות על רופאים "מהשטח". כך למשל, רשת ה-CBS ספגה קיטונות של ביקורת ולעג בעקבות ציוץ ב-X שבו ניסתה לתקף את הטענה שלפיה ישראל הפגיזה את בית החולים באמצעות ראיון עם רופא שטען כי פחות מ-48 שעות לפני הפיצוץ, הצבא הישראלי התקשר למנהל הרפואי של בית החולים והזהיר אותו לפנות את המתקן – פרקטיקה הנהוגה על ידי ישראל לפני תקיפות מתוכננות של חיל האוויר על יעדי חמאס, במטרה לצמצם פגיעות באזרחים. "זה ממש דיסאינפורמציה", כתב אחד המגיבים, ואחר תהה: "האם החמאס כתב את הציוץ הזה?". "אנחנו בשלב ה"לכשכש בכלב" של הנרטיב של המדיה", כתבה מגיבה אחרת. אף על פי כן, ה-CBS לא הסיר את הציוץ המטעה.

למרבה האכזבה, גם עיתון הארץ הישראלי, שאף הוא מוגדר כסוגה "עלית" של עיתונות, מיהר לאמץ את העמדה המאשימה את ישראל ללא כל בדיקה. אף כי הגירסה המקורית שונתה בינתיים (וגם בארכיון הרשת לא ניתן למצוא אותה), צילומי מסך של הכתבה הראשונית בשפה האנגלית מעידים כי הכותרת הייתה: "מאות נהרגו בהפגזה ישראלית על בית החולים בעיר עזה, אומר משרד הבריאות העזתי".

גירסה זו שונתה – שוב, ללא כל התנצלות או אף הבהרה, כאשר בגירסה המתוקנת נכתב: "ישראל אומרת ששיגור טיל כושל של הג'יהאד האיסלאמי הרג מאות בבית החולים בעזה; חמאס מאשים את צה"ל". כלומר, גם בגירסה ה"מתוקנת", ישראל אינה מנוקית מאשמה. במקום זה, העיתון מציג "מלחמת גירסאות", כאשר הוא מכריז כי "ישראל אומרת", ומנגד – "חמאס מאשים את צה"ל".

"עיתון הארץ והניו יורק טיימס עובדים בצמוד והם למעשה אחד", כתבה עו"ד גל גור בציוץ ב-X, לאחר ש-X הסיר את תג האימות הזהוב מחשבונו של הניו יורק טיימס ב-17 באוקטובר ללא הודעה מוקדמת. "הם לא רק מפרסמים מידע מטעה ושגוי, הם גם אירחו טורי הסתה. אני חושבת שהגיע הזמן".

אף כי לא סופקה הבהרה להסרת התג הזהוב מחשבון הניו יורק טיימס, מנכ"ל X אילון מאסק הביע לא אחת לעג כלפי ארגוני חדשות שונים, כולל הניו יורק טיימס, ובאוגוסט כתב כי העיתון תומך ב"קריאות לרצח עם".

"נקבר על ידי הטיימס": איך קבר הניו יורק טיימס את המידע על השמדת היהודים בשואה

במבט היסטורי, ההתנהלות והפרקטיקות האלו, שאינן עומדות בסטנדרטים בסיסיים של אתיקה או מקצועיות עיתונאית, לא אמורות להפתיע אותנו. להיפך – מה שמפתיע הוא למעשה דווקא העובדה שהעיתון הצליח לרכוש לעצמו דימוי של עיתון עילית.

בספרה, "נקבר על ידי הטיימס" שפורסם ב-2005 וזכה לספר תולדות התקשורת הטוב ביותר מטעם איגוד היסטוריוני העיתונות האמריקני, מבקרת פרופ' לורל לף, חוקרת עיתונות ומרצה מאוניברסיטת Northeastern ומנהלת שותפה ללימודי יהדות באוניברסיטה, את הסיקור של הניו יורק טיימס את האופן שבו פעל הניו יורק טיימס לאורך תקופת השלטון הנאצי, החל מהרגע שבו היטלר עלה לשלטון ופצח בתוכניתו לכיבוש העולם ולהשמדה המונית של היהודים. לף חושפת בספר שבמהלך התקופה שמספטמבר 1939 עד מאי 1945, מרבית הידיעות על הזוועות, אם פורסמו בכלל, נקברו בעמודים האחוריים, "לצד המודעות על משחות סבון ונעליים". "סיפור השואה, כלומר, מאמרים שהתמקדו באפליה, בגירוש ובהשמדת יהודים, הפכו לעמוד הראשון של ה'טיימס' רק 26 פעמים [במהלך כל אותן שנים. יש"ר], ורק בשישה מהסיפורים האלה זוהו יהודים כקורבנות העיקריים", היא כתבה.

לף גם ניתחה את הסיבות לסיקור המוטה, וחשפה שלכמה מהעורכים ומהכתבים היו קשרים מטרידים עם נאצים ועם בכירים בשלטון וישי. הבכיר והמסוכן מכולם היה ראש לשכת ברלין של העיתון, גידו אנדריס. במאמר שכתבה לף, שכותרתו "הכתב הנאצי של הניו יורק טיימס", היא תיארה כיצד לאורך כל אותה תקופה, אנדריס פעל כדי למסגר את הסיקור החדשותי בניו יורק טיימס לטובת המשטר הנאצי, לקדם את התעמולה הנאצית שנועדה להרדים את מדינות המערב ולגרום להן להאמין עד שהיה מאוחר מדי, שכוונותיה של גרמניה הן לשלום, ולהצניע ככל האפשר את רצח העם היהודי. אנדריס אף פעל לרסן ולהשתיק כתבים שהוא חשב שהביקורת שלהם מוגזמת. אף על פי כן, העיתון לא עשה דבר בנידון. למעשה, האחראים עליו העריכו את יחסיו הקרובים עם השלטון הנאצי. לף מטילה את האחריות במידה רבה על סולצברגר, המו"ל היהודי של העיתון. לף, שהיה רפורמי, ראה ביהדות דת בלבד, לא גזע או עם. לכן, אנדריס פעל כרצונו באין מפריע. בשורה התחתונה, כתבה דף, בין היהודים לבין הקתולים המשפיעים שבקרב עורכי הלילה החשובים שהחליטו היכן למקם ידיעות, "ליהודי אירופה שהיו בסכנה לא היה סנגור בחדר החדשות".

הסיקור המוטה הזה תרם לדברי דף לא רק לבורות של הציבור האמריקאי ביחס לרצח השיטתי של יהדות אירופה, אלא גם בהעברת מידע לקוי לציבור, לקבוצות יהודיות בארצות הברית ולקובעי המדיניות בממשל האמריקאי, שניזונו ממנו – מידע שיכול היה לשנות את פני המלחמה.

וזה לא היה הכישלון ההיסטורי היחיד של העיתון. בספר "לא ראוי" שפורסם ב-2004 מתאר לובומיר לוצ'יק את הסיפור המביך של זכייתו בפרס פוליצר של וולטר דוראנטי, ששימש כראש לשכת מוסקבה של הניו יורק טיימס במשך 14 שנה (1922-1936). דוראנטי זכה בפרס על סדרה בת 13 מאמרים שכתב על רוסיה הסובייטית במהלך 1931. בדיווחים אלה, שפורסמו בעיתון, הכחיש דוראנטי את ה"הולודומר" – ההרעבה המכוונת של סטאלין את האוקראינים, שהובילה למותם של מיליונים. בהמשך, הוא אף דחה בבוז ותקף דיווחים של עיתונאים אחרים, שחזו במו עיניהם ברעב באוקראינה, כמו גארת' ג'ונס ומלקולם מוגרידג'. "התנאים גרועים אבל אין רעב", הוא כתב במרץ 1933, והוסיף: "אבל, אם לומר זאת באכזריות, "אינך יכול להכין חביתה בלי לשבור ביצים".

אף שכמה מעורכיו של דוראנטי מתחו ביקורת על הדיווח שלו וכינו אותו 'מגמתי', הניו יורק טיימס המשיך להעסיקו עד 1941. רק כארבעים שנה לאחר מכן, מאז שנות השמונים, הודה העיתון בכישלונו, ואף פרסם הודאה.

שני המקרים האלה ממחישים היטב את הכישלון של הניו יורק טיימס בהערכת הפשעים הגדולים ביותר בהיסטוריה. זה קרה אז מפני שהוא כשל מוסרית, אתית ומקצועית – וזה קורה כעת שוב, מאותה סיבה. למרבה הצער, נראה כי מרבית העיתונות הממסדית, ובראשה דווקא העיתונות שמוגדרת כסוגה "עילית", לוקה באותם כשלים בדיוק. לא רק שהעיתונות הזו אינה עומדת בסטנדרטים של סוגה עילית, אלא שהיא אינה עומדת אף בסטנדרטים העיתונאיים הבסיסיים ביותר. הכשל המוסרי והמקצועי הזה מוביל כעת את המדיה לשפל חדש, שאותו חושף הטבח שביצע החמאס בישראל, ושל האירועים בעקבותיו – של שיתוף פעולה, במודע או שלא במודע, עם גורמים אנטישמיים ותומכי חמאס, תנועה שמוגדרת כארגון טרור, ושהוכיחה כי היא גרועה אף מדאעש באכזריותה ובפשעיה, ושל הפצת השקרים והתעמולה שלה.