מחקר 329: התוצאות הוגדרו כ"בלתי מתקבלות על הדעת מבחינה מסחרית". המאמר שווק כ"הוכחה מדעית"

תביעה יוצאת דופן שהוגשה בימים האחרונים בארצות הברית מבקשת לחייב את ענקית ההוצאה לאור  Elsevier  להזהיר את קוראיה מפני מאמר מדעי שהיא ממשיכה להפיץ ולמכור, אף שהפרשה סביבו נחשבת כיום לאחת משערוריות המחקר המתועדות ביותר ברפואה המודרנית.

במרכז התביעה עומד Study 329 – מאמר שפורסם בשנת 2001 בכתב עת מוביל בפסיכיאטריה של ילדים ונוער, והוצג כהוכחה לכך שהתרופה נוגדת הדיכאון פקסיל יעילה ובטוחה לטיפול במתבגרים. במשך שנים הוא צוטט שוב ושוב בספרות המדעית, השפיע על הפרקטיקה הקלינית ושימש את יצרנית התרופה לקידום השימוש בה. אלא שבהמשך נחשפו מסמכים פנימיים של החברה, ולאחר שחוקרים קיבלו גישה לנתונים הגולמיים וביצעו ניתוח מחדש של הניסוי, התברר כי מסקנות המאמר אינן עולות בקנה אחד עם הנתונים שעליהם התבסס.

באוגוסט 2025 הגיש עורך הדין ג'ורג' מורגטרויד השלישי תביעה שבה ביקש מבית המשפט להורות על הסרת המאמר ועל פרסום הודעה מתקנת. אלא שהתביעה נדחתה, לאחר שהשופט קבע כי מאמר מדעי אינו נחשב ל"מוצר צרכני" כהגדרתו בחוק, ולכן החוק שעליו התבססה התביעה אינו מאפשר להעניק את הסעד המבוקש.

בעקבות התביעה הוסיף כתב העת למאמר הודעה המתריעה כי קיימות שאלות לגבי תוכנו. מורגטרויד לא הסתפק בכך. הוא חזר לבית המשפט עם אסטרטגיה משפטית חדשה: במקום לנסות להביא להסרת המאמר, הוא מבקש כעת להטיל אחריות על הגורם שממשיך להפיץ ולמכור אותו.

הביקורות הראשונות: "דיווח מעוות ובלתי מאוזן"

הסיפור החל באמצע שנות התשעים. חברת התרופות סמיתקליין בקהאם (SKB), שלימים הפכה ל-GSK, גייסה 275 בני נוער בני 12-18 שאובחנו עם דיכאון מג'ורי כדי לבדוק האם התרופה פקסיל יעילה ובטוחה לטיפול בגילאים אלה. הניסוי נערך בין אפריל 1994 לפברואר 1998 ב-12 מרכזים אקדמיים ופסיכיאטריים בארצות הברית ובקנדה. המשתתפים חולקו באקראי לשלוש קבוצות: כשליש מהמשתתפים קיבלו במשך שמונה שבועות פקסיל, שליש קיבל אימיפרמין ושליש קיבל פלצבו.

ביולי 2001 פורסמו הממצאים בכתב העת Journal of the American Academy of Child and Adolescent Psychiatry . מסקנתו הייתה חד משמעית: "בדרך כלל, פקסיל נסבלת היטב ויעילה לטיפול בדיכאון מז'ורי בקרב מתבגרים".

עבור החברה, המסקנה הזו הייתה נכס אסטרטגי. בתוך שבועות הפך Study 329 לכלי שיווקי מרכזי.  ב-16 באוגוסט 2001 הפיץ זכרי הוקינס, מנהל המוצר של פקסיל בחברה, מזכר לכל אנשי המכירות של התרופה, שבו תואר המאמר כ"מחקר פורץ דרך" וכ"מחקר ציון דרך", וכ"הוכחה מדעית" במסר שהתועמלנים התבקשו להעביר לרופאים.

המסר הזה התקבל בהתלהבות רבה בקהילה הרפואית, שכן באותה תקופה, מספר נוגדי הדיכאון המאושרים לטיפול בבני נוער היה מצומצם מאוד. התוצאה הייתה זינוק אדיר במכירות. התרופה הפכה לנוגד הדיכאון הנמכר ביותר בארצות הברית, עם מכירות של 340 מיליון דולר בסוף 2001. בשנת 2002 בלבד נרשמו בה יותר משני מיליון מרשמים לפקסיל לילדים ולמתבגרים, אף שהתרופה כלל לא אושרה לשימוש בגילאים אלה.

אלא שבתוך זמן קצר החלו חוקרים להטיל ספק במסקנות המחקר. ב-2003 פרסמו שני חוקרים מאוניברסיטת אדלייד באוסטרליה, פרופ' ג'ון ג'ורידיני ופרופ' אן טונקין, מכתב לעורך כתב העת שבו טענו שהמסקנות שהציג המאמר אינן נתמכות בנתונים שפורסמו בו. לדבריהם, המחקר לא הצליח להראות יתרון מובהק של פקסיל על פני פלצבו בשני מדדי היעילות העיקריים שהוגדרו מראש בפרוטוקול המחקר. לכן, החוקרים שינו את הגדרת ה"יעילות" תוך כדי תנועה, והשתמשו במדדים משניים שלא נקבעו בפרוטוקול המקורי כדי לייצר מצג שווא של הצלחה.

במכתב הם אמרו שהמחקר מציג "דיווח מעוות ובלתי מאוזן", שלדבריהם הצליח לחמוק מביקורת העמיתים של כתב העת. הם אף הזהירו כי לנוכח הציטוטים הרבים של המאמר בכנסים, בפרסומים מדעיים ובחומרי שיווק, הוא עלול להשפיע על החלטות טיפוליות הנוגעות לילדים ולמתבגרים.

ואולם, עורך כתב העת סירב לבקשתם לפרסם את הביקורת במלואה או לפתוח את הנושא לדיון. מחברי המאמר מצידם, דחו את הביקורת, והמאמר נותר ללא שינוי.

איך מחלצים מסר חיובי ממחקר שתוצאותיו "בלתי מתקבלות על הדעת מבחינה מסחרית"?

במשך כשנתיים נותר הוויכוח בתחום האקדמי. אלא שבמקביל, החלו להצטבר עדויות נוספות שעוררו שאלות לגבי האופן שבו הציגה GSK את נתוני המחקרים על פקסיל בילדים ובמתבגרים. ביוני 2004 נכנס לתמונה התובע הכללי של מדינת ניו יורק, אליוט ספיצר.  בתביעה שהגיש נגד GSK הוא האשים את החברה כי הסתירה מן הציבור ומקהילת הרופאים תוצאות של מחקרים שלא תמכו ביעילותה של פקסיל בילדים, ואף לא פרסמה נתונים שהצביעו על סיכונים אפשריים. לטענתו, בעוד שהחברה קידמה את התרופה בהתבסס על Study 329, היא נמנעה מלפרסם מחקרים אחרים שהציגו תוצאות שליליות.

תביעתו של ספיצר הייתה רק אחד ההליכים המשפטיים שנוהלו באותן שנים נגד החברה. במסגרת תביעות אזרחיות נוספות נחשפו אלפי מסמכים פנימיים, ובהם התכתבויות בין עובדי החברה, מצגות, טיוטות של מאמרים ומסמכי תכנון שלא נועדו מעולם להגיע לעיני הציבור. חלק מהמסמכים הפכו זמינים לציבור לאחר שעורכי הדין שייצגו את התובעים הצליחו לערער על ניסיונה של החברה להשאירם חסויים. המסמכים האלה סיפקו הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של המחקר, ואפשרו לראשונה לבחון לא רק את הנתונים שפורסמו, אלא גם את הדיונים הפנימיים שהתקיימו בחברה בזמן אמת.

בין המסמכים שנחשפו היה גם מסמך פנימי מאוקטובר 1998, שנפתח במזכר שכתבה ג'קי וסטאווי, מנהלת פרויקטים בכירה בחברה, וכלל מסמך עמדה שסיכם את תוצאותיהם של מחקר 329 ומחקר 377, מחקר נוסף שערכה החברה לבדיקת פקסיל בילדים ובמתבגרים עם דיכאון. מסמך זה הוא אחד מה"אקדחים המעשנים" המרכזיים בפרשה, שמאפשרים לראות מה ידעה החברה על תוצאות המחקרים, וכיצד היא תכננה להציג אותן.

התמונה שעלתה מהם הייתה שונה מאוד מזו שתוארה כעבור שלוש שנים במאמר שפורסם. בדיוק כפי שטענו ג'ורידיני וטונקין, שני מדדי היעילות העיקריים שנקבעו מראש בפרוטוקול של מחקר 329 לא הראו יתרון מובהק של פקסיל על פני פלצבו. במלים אחרות, הניסוי לא השיג את מטרתו העיקרית.

אלא שבמקום להסיק מכך שאין בסיס לפרסום מאמר המציג את התרופה כיעילה, דנו אנשי החברה בשאלה כיצד לפרסם את התוצאות מבלי לפגוע במעמדה המסחרי. במזכר כתבה ג'קי וסטאווי, מנהלת פרויקטים בכירה בחברה, שפרסום תוצאות המחקרים כפי שהתקבלו יהיה "בלתי מתקבל על הדעת מבחינה מסחרית" (commercially unacceptable), והציגה דרכים חלופיות לפרסום הממצאים.

שני המחקרים הניבו תוצאות שליליות, אך לא באותה מידה. בעוד שבמחקר 329 נמצאו כמה תוצאות משניות שאפשר היה להציג כחיוביות, מחקר 377 לא סיפק לחברה אפילו את האפשרות הזו. לכן הציעה וסטאווי לקדם את פרסומו של מחקר 329 כמאמר מלא, תוך הדגשת אותן "מגמות של יעילות", ואילו את תוצאותיו השליליות של מחקר 377 היא הציעה שלא לפרסם, או לכל היותר להצניע בתוך מאמר שיאחד אותן עם תוצאותיו של מחקר נוסף. מטרת התוכנית נוסחה במסמך במפורש: "לנהל ביעילות את הפצת הנתונים כדי לצמצם כל השפעה מסחרית שלילית אפשרית".

במלים אחרות, זו הייתה תוכנית שנועדה לנהל את הנזק המסחרי של מחקרים שתוצאותיהם "בלתי מתקבלות על הדעת מבחינה מסחרית" – לקדם את המחקר שממנו ניתן היה לחלץ בעזרת מניפולציות מסר חיובי, ולדחוק הצידה את המחקר שתוצאותיו לא איפשרו זאת.

כתיבת הצללים של המאמר הוצגה כ"סיוע עריכתי"

מסמך חשוב נוסף שנחשף היה הצעת מחיר שהגישה באפריל 1998 חברת Scientific Therapeutics Information (STI), שהתמחתה בכתיבה רפואית עבור תעשיית התרופות. תמורת 17,250 דולר התחייבה החברה להכין עד שש טיוטות של המאמר. מן המסמך עולה כי ההסכם קבע שהטיוטה הראשונה תועבר לעיונה של GSK בלבד, ואילו מרבית החוקרים ששמותיהם יופיעו בהמשך כמחברי המאמר, כולל המחבר הראשי פרופ' מרטין קלר, יקבלו אותו רק בשלב מאוחר יותר, לאחר שכיוונו ותוכנו כבר נקבעו, וגם אז, לצורך הערות בלבד.

מי שכתבה את הטיוטה הראשונה הייתה סאלי ליידן, מנהלת עריכה ב-STI. על עמוד השער שלה נכתב במפורש: "המאמר הוכן על ידי סאלי ק' ליידן", ו"הוכן עבור ג'יימס פ. מקאפרטי, SmithKline Beecham Pharmaceuticals". אלא שבגרסה שפורסמה בכתב העת נעלם עמוד השער הזה. שמותיהם של קלר ו-21 חוקרים נוספים הופיעו כמחברי המאמר, ואילו תרומתה של ליידן צומצמה לשורה קצרה בתחתית העמוד:  "סיוע עריכתי ניתן על ידי סאלי ק' ליידן".

בעדות שמסרה ליידן מאוחר יותר היא אישרה כי היא זו שיצרה את הטיוטה הראשונה מתוך דוח המחקר של החברה, ויתירה מכך, הייתה מעורבת גם בפרשנות הנתונים. המסמכים מראים שהיא המשיכה לרכז את תהליך הפרסום כולו: היא טיפלה בתגובות להערות השופטים, הכינה את מכתבי הפנייה לכתבי העת ועבדה על הגרסאות המתוקנות עד לקבלת המאמר.

כבר בטיוטה הראשונה השתנתה הדרך שבה הוצגו תוצאות המחקר. בדוח המקורי הוגדרו שני מדדי יעילות עיקריים, ושניהם לא הראו יתרון מובהק לפקסיל על פני פלצבו. ואולם, בטיוטה שהכינה ליידן הופיעו שמונה מדדים תחת הכותרת "מדדי יעילות עיקריים". ארבעה מהם הניבו תוצאה חיובית, וכך נוצר הבסיס לטענה שפקסיל נמצאה יעילה.

גם לאחר שרות אוקס, סטטיסטיקאית ב-SmithKline Beecham, התריעה שהצגת שמונת המדדים כמדדים עיקריים עלולה להטעות את הקוראים, ההבחנה לא תוקנה. במקום זאת, הוחלפה הכותרת "מדדים עיקריים" בכותרת העמומה יותר "מדדים הקשורים לדיכאון". רק לאחר שכתב העת דרש להבהיר מהם המדדים העיקריים, הם הוחזרו למאמר. למרות זאת, המסקנה שלפיה פקסיל יעילה לטיפול בדיכאון אצל מתבגרים נשארה כמעט ללא שינוי, מהטיוטה הראשונה ועד למאמר שפורסם.

אותו דפוס חזר גם בדיווח על הבטיחות. בטיוטה הראשונה הוצנעו האירועים החמורים שנרשמו במהלך המחקר במידה כזו, שאפילו ג'יימס מקאפרטי מ-SmithKline Beecham  שהיה מעורב בהכנת המאמר, התריע שהדיווח אינו מדויק. בעקבות הערתו נוסף לטיוטה קטע שהתייחס לאירועים האלה. אלא שזמן קצר לפני הפרסום שונה שוב הנוסח, הפעם באופן שהרחיק אותם מן התרופה.

המספרים עצמם היו מטרידים. 11 מבין 93 המתבגרים שקיבלו פקסיל חוו אירועים חמורים, לעומת שניים מבין 87 מקבלי הפלצבו. עשרה מתוך 11 האירועים בקבוצת הפקסיל היו פסיכיאטריים, ובהם החמרה בדיכאון, עוינות, הפרעות התנהגות ואי-יציבות רגשית, מונח שכלל גם מחשבות ומחוות אובדניות. שבעה מן המתבגרים אושפזו.

הנתונים האלה אמנם הופיעו בסופו של דבר במאמר, אך מוסגרו באופן שצמצם מאוד את משמעותם. מחברי המאמר כתבו כי רק אירוע אחד מתוך 11 האירועים החמורים, כאב ראש שהופיע בזמן הפסקת הטיפול, נחשב קשור לפקסיל. כך יכול היה המאמר לדווח על עשרה אירועים פסיכיאטריים חמורים, ובהם חמישה מקרים שסווגו כ"אי-יציבות רגשית", וכללו מחשבות או מחוות אובדניות, ובכל זאת להגיע למסקנה שהתרופה "בדרך כלל נסבלת היטב".

החשיפות לא הביאו להסרת המאמר, אך הן אילצו את החברה לשנות לפחות חלק ממדיניות הפרסום שלה. באוגוסט 2004, חודשים ספורים לאחר הגשת תביעתו של ספיצר, הגיעו הצדדים להסדר. GSK לא הודתה שהפרה את החוק, אך התחייבה לפרסם את דוחות המחקרים על פקסיל בילדים ובמתבגרים, להקים מאגר מקוון שיכלול תקצירים של מחקרים קליניים שביצעה, ולוודא שהמידע שתמסור לרופאים על שימושים שלא אושרו ישקף באופן הוגן ומדויק את כלל נתוני היעילות והבטיחות.

אלא שהפרשה לא הסתיימה בכך. ביולי 2012 הודיע משרד המשפטים האמריקאי כי GSK הסכימה להודות בשלוש עבירות פליליות ולשלם שלושה מיליארד דולר כדי להסדיר שורה של הליכים פליליים ואזרחיים שנגעו לכמה מתרופותיה. אחד מסעיפי האישום עסק בקידום פקסיל לטיפול בדיכאון בקרב צעירים מתחת לגיל 18, שימוש שה-FDA מעולם לא אישר.

בהודעת משרד המשפטים נכתב כי החברה השתתפה בהכנתו, בפרסומו ובהפצתו של מאמר רפואי מטעה, שהציג ניסוי בפקסיל כאילו הוכיח את יעילות התרופה בקרב צעירים, אף שהניסוי לא עשה זאת. במקביל, נטען, החברה לא העמידה לרשות הציבור נתונים משני מחקרים נוספים שגם בהם פקסיל לא הוכיחה יעילות. GSK הודתה באשמה בקידום פקסיל תחת תווית מטעה בכל הנוגע לשימוש בתרופה מתחת לגיל 18
.

הניתוח המחודש קבע: פקסיל לא הייתה יעילה מפלצבו

גם לאחר ההליכים המשפטיים וההסדרים שאליהם הגיעה החברה, המאמר המקורי נותר בספרות המדעית ללא תיקון.

ב-2013 פנתה קבוצת חוקרים ל-GSK במסגרת יוזמת RIAT, שנועדה לשחזר ניסויים שתוצאותיהם לא פורסמו או דווחו באופן מטעה, ושאלה אם בכוונת החברה לפרסם מחדש את מחקר 329 באופן שישקף את הנתונים. לאחר שהחברה לא עשתה זאת, החליטו החוקרים לבצע את העבודה בעצמם.

הם קיבלו גישה לדוח המחקר המלא, לפרוטוקול ולרישומים הרפואיים שנאספו על 275 המשתתפים בניסוי. היקף החומר היה עצום: תיקי המשתתפים לבדם השתרעו על פני כ-77 אלף עמודים. הגישה אליהם התאפשרה רק באמצעות מערכת מקוונת שלא אפשרה להוריד או להדפיס את המסמכים, ולפחות אלף עמודים היו חסרים. בתנאים האלה הצליחו החוקרים לבדוק לעומק את תיקיהם של כשליש מהמשתתפים.

הניתוח המחודש, שפורסם ב-BMJ ב-2015, קבע כי פקסיל לא הייתה יעילה יותר מפלצבו באף אחד ממדדי היעילות שנקבעו מראש. למעשה, החוקרים ציינו כי חישובי היעילות שלהם תאמו את הממצאים שהופיעו בדוח המחקר הפנימי של החברה. הפער המכריע לא היה בין הנתונים המקוריים לבין הניתוח המחודש, אלא בין הנתונים לבין האופן שבו הוצגו במאמר שפורסם.

בתחום הבטיחות התגלתה תמונה חמורה יותר. החוקרים חזרו לרישומי המשתתפים, סיווגו מחדש את האירועים השליליים וכללו גם אירועים שהתרחשו בתקופת הפחתת המינון שלאחר הטיפול. בעוד שבמאמר המקורי דווח על חמישה משתתפים בקבוצת הפקסיל שחוו התנהגות אובדנית או פגיעה עצמית, בניתוח המחודש זוהו 11. בקבוצת הפלצבו זוהו שני משתתפים כאלה. חלק מן האירועים האובדניים תועדו במאמר המקורי תחת המונח העמום "אי-יציבות רגשית", באופן שטשטש את משמעותם הקלינית.

מסקנת החוקרים הייתה הפוכה מזו שהופיעה במאמר משנת 2001: פקסיל לא הוכחה כיעילה לטיפול בדיכאון בקרב מתבגרים, והייתה כרוכה בעלייה באירועים חמורים, ובהם מחשבות אובדניות והתנהגות אובדנית.

פרסום הניתוח המחודש העמיד את כתב העת בפני מצב חריג: שני מאמרים שהתבססו על אותו ניסוי ועל אותם נתונים הגיעו למסקנות הפוכות. בתגובה, תשעה ממחברי המאמר המקורי,  ובהם מרטין קלר, דחו את מסקנות החוקרים. לטענתם, המדדים הנוספים ששימשו להערכת היעילות נקבעו לפני שנחשפה חלוקת המשתתפים לקבוצות, והשימוש בהם היה מקובל ומוצדק. הם חלקו גם על האופן שבו סווגו האירועים השליליים בניתוח המחודש, ודחו את הטענה שהמאמר נכתב בידי כותבת צללים.

כתב העת מצדו, לא תיקן את המאמר ולא משך אותו. המאמר נותר על כנו ללא תיקון, הודעת אזהרה או הפניה לממצאים הסותרים.

"אין תיקון, אין משיכה של המאמר, אין התנצלות, אין תגובה: הניתוח המחודש של הניסוי בפרוקסטין מעורר שאלות בדבר אחריותם של המוסדות", הייתה הכותרת של מאמר ביקורת שפורסמה בעקבות זאת ב-BMJ. מחבר המאמר, ד"ר פיטר דושי, אחד העורכים בכתב העת, כתב:  "נהוג לומר שהמדע מתקן את עצמו. אולם עבור אלו הקוראים להסגת המאמר של קלר כבר שנים רבות, המערכת נכשלה. איש מ-22 המחברים ששמותיהם הופיעו על המאמר, שרובם אנשי אקדמיה, וגם לא העורכים או המוסדות שאליהם השתייכו, לא פעל לתיקון הרשומה המדעית".

עשר שנים תמימות חלפו עד שב-30 בספטמבר 2025, לאחר שמורגטרויד הגיש את תביעתו, הוסיף כתב העת למאמר הודעת אזהרה. ההודעה מציינת כי הועלו שאלות בנוגע למאמר וכי נערכת בדיקה נוספת, אך אינה מפרטת מהן השאלות, אילו ממצאים שנויים במחלוקת, או כיצד הם עשויים לשנות את מסקנות המאמר.

המאמר מגיע עם הודעת אזהרה, "אם תדע היכן למצוא אותה"

מי שהחליט לנסות לשנות את המצב הזה הוא עורך הדין ג'ורג' מורגטרויד השלישי. לפי כתב התביעה החדש, מורגטרויד היה שותף לייצוגן של כתריסר משפחות שילדיהן התאבדו או נפגעו קשה בניסיונות התאבדות לאחר שנטלו פקסיל. במסגרת ההליכים האלה הוא השתתף בגביית עדויות ממחברי המאמר ומאנשי החברה, ועבר עם צוותו על מאות ארגזים של מסמכים פנימיים של GSK.

לפני שהגיש את תביעתו הראשונה שלח מורגטרויד לכתב העת ולאלסוויר בקשה למשיכת המאמר, שאליה צירף יותר מ־600 עמודים של מסמכים וראיות. הוא לא זכה לתשובה.

באוגוסט 2025 הוא הגיש אפוא תביעה נגד אלסוויר ונגד האקדמיה האמריקאית לפסיכיאטריה של ילדים ומתבגרים, הבעלים של כתב העת. הוא ביקש מבית המשפט להורות על משיכת המאמר ועל פרסום הודעה מתקנת.

אלא שבית המשפט דחה את התביעה. בפסיקה שנתן ב-24 במרץ 2026, קבע השופט, מבלי לדון בטענות על מהימנות המאמר עצמו, כי מורגטרויד לא הראה שהמאמר הוא מוצר או שירות צרכני כהגדרתו בחוק שעליו הסתמך, ולכן אין לו מעמד להגיש את התביעה במסלול שבחר. מאחר שהתביעה נדחתה ללא הכרעה לגופה, נותרה לו האפשרות להגיש אותה מחדש על בסיס טענה משפטית אחרת.

זה בדיוק מה שהוא עשה. בכתב התביעה המתוקן, שהוגש ב-8 ביולי 2026, מורגטרויד תובע הפעם את אלסוויר בלבד, לאחר שרכש ממנה פעמיים גישה למאמר באמצעות פלטפורמת ScienceDirect. לטענתו, עצם מכירת הגישה למאמר היא שירות צרכני, ואלסוויר מוכרת אותו כמחקר מדעי מקורי ואמין, אף שהיא יודעת על הממצאים המערערים את מסקנותיו ועל האופן שבו נכתב.

התביעה מתמקדת אפוא בעסקה עצמה. מורגטרויד מבקש לחייב את אלסוויר להציג, לפני השלמת הרכישה, הודעה מתקנת שתפרט את העובדות שלא נמסרות כיום לקונים: מעורבותה של חברת התרופות בכתיבת המאמר, החלפת מדדי התוצאה, ממצאי רשויות הפיקוח והניתוח המחודש שפורסם ב-BMJ. המשמעות היא שאם יזכה, המאמר יוסיף להתפרסם, אך לא יהיה אפשר עוד למכור אותו בלי ליידע את הקורא במה שנחשף מאז על מהימנותו.

הדרישה הזאת מקבלת משמעות נוספת לנוכח האופן שבו הוצגה הודעת האזהרה הקיימת. אלסוויר פרסמה אותה ב-ScienceDirect כרשומה נפרדת, בעלת DOI משלה. בכתבה שפורסמה ב-STAT באפריל 2026 תיאר העיתונאי אד סילברמן את ההודעה ככזו ש"מסתתר לעיני כל". כותרת המאמר שלו סיכמה את הבעיה: המאמר מגיע עם הודעת אזהרה, "אם תדע היכן למצוא אותה".

אלסוויר לא מסרה עד כה תגובה עניינית לטענות. ההוצאה לאור סירבה להגיב לפניית ה-BMJ. לאחר פרסום הודעת האזהרה מסרה האקדמיה האמריקאית לפסיכיאטריה של ילדים ומתבגרים כי היא מתייחסת ברצינות לאחריותה לבדוק טענות הנוגעות למאמרים שפרסמה, וכי ההודעה היא צעד זמני בזמן שהבדיקה נמשכת. עד כה, לא פורסמו תוצאות הבדיקה.

המדיניות של אלסוויר עצמה קובעת כי יש לשקול משיכת מאמר כאשר קיימות ראיות ברורות לכך שממצאיו אינם מהימנים. היא גם קובעת כי לאחר השלמת בדיקה שבמהלכה פורסמה הודעת אזהרה, על העורך לפרסם הודעה שתסביר את תוצאותיה ואת האופן שבו טופלו החששות. נכון להיום, הודעת האזהרה לגבי מחקר 329 אינה מספקת את ההסבר הזה.

ההליך המשפטי החדש נמצא בראשיתו, ודיון מקדמי נקבע ל-2 באוקטובר 2026. אך כבר כעת הוא מציב בפני אלסוויר שאלה שלא נפתרה במשך כמעט 25 שנה: מהי אחריותו של מוציא לאור שממשיך למכור מאמר מדעי לאחר שנחשפו מסמכים פנימיים, ממצאים רגולטוריים וניתוח עצמאי המערערים את המסקנות המופיעות בו.

במקרה של מחקר 329, הנתונים כבר נבדקו מחדש והמנגנון שהוביל לפרסום המסקנה החיובית נחשף לפרטיו. המחלוקת שנותרה פתוחה נוגעת לאחריותו של מי שמחזיק במאמר, מפיץ אותו וגובה כסף תמורת הגישה אליו. זו בדיוק האחריות שמורגטרויד מבקש כעת מבית המשפט להגדיר.

שאלות ותשובות

מהו Study 329?
ניסוי קליני שמומן בידי SmithKline Beecham ובחן את היעילות והבטיחות של פקסיל, אימיפרמין ופלצבו בקרב 275 מתבגרים עם דיכאון.

מה מצא הניסוי?
פקסיל לא הראתה יתרון מובהק על פני פלצבו בשני מדדי היעילות העיקריים שנקבעו מראש.

מה טען המאמר שפורסם ב־2001?
המאמר קבע כי פקסיל "בדרך כלל נסבלת היטב ויעילה" לטיפול בדיכאון במתבגרים.

מה מצא הניתוח המחודש?
הניתוח שפורסם ב־BMJ ב־2015 קבע כי פקסיל לא הוכחה כיעילה וכי נרשמה עלייה באירועים חמורים, ובהם התנהגות אובדנית ופגיעה עצמית.

מה דורשת התביעה החדשה?
התביעה מבקשת לחייב את Elsevier להציג לקוראים הודעה מתקנת מפורטת לפני רכישת גישה למאמר. היא אינה מבקשת עוד להסיר אותו.